האסון נפל עליו ביולי 2012. אביו, גיורא צחור, איש מוסד בכיר שהיה מעורב בשורה ארוכה של מבצעים נועזים, ושתמונתו אסורה לפרסום עד היום, יצא מביתו שבחדרה לרכיבת בוקר, כפי שעשה כמעט מדי יום. במהלך הרכיבה, בכביש שבין הקיבוצים גבעת חיים והמעפיל, פגעה בו משאית ופצעה אותו באורח אנוש. גל צחור קיבל את ההודעה זמן קצר לאחר מכן ונסע מיד לבית החולים הלל יפה. שעות אחדות לאחר מכן נאלצו הרופאים להודיע לו שאביו הלך לעולמו.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
גל צחור (43) היה קרוב אליו מאוד. בילדותו נהג להתגאות באבא המסתורי שכמעט לא היה בבית, ושתמיד יצא למשימות עלומות שרק מעטים יודעים עליהן; בבגרותו חלק איתו אהבה משותפת לרכיבה על אופניים. בתחרות האופניים הבינלאומית קייפ אפיק (Cape Epic) בדרום אפריקה, שבה השתתף מספר פעמים, אביו היה לצידו. "זו תחרות זוגות שנמשכת בין שש לשבע שעות ביום, ואתה צריך עזרה", מסביר צחור. "אבא שלי נסע איתי לשם, ובאחת הפעמים הוא אמר: 'בוא נעשה את זה בארץ'. ככה זה התחיל".
48 שעות אחרי הלווייתו של אביו החליט צחור לממש את הרעיון שהועלה בדרום אפריקה ולייסד תחרות דומה בארץ. היא נקראת "אפיק ישראל", ובשלוש שנות קיומה זכתה להצלחה רבה: מכנים אותה "הטור דה פראנס של ישראל לאופני הרים", ומשתתפים בה רוכבים מהארץ ומחו"ל, שרבים מהם מתאמנים לקראתה חודשים מראש. התחרות האחרונה נערכה באוקטובר 2015, וצחור כבר נמצא בעיצומן של ההכנות לקראת התחרות הבאה.
משהו מאלוהים
הקשר של משפחת צחור לאופניים החל כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת, כשהאב גיורא, יליד צרפת, העריץ את משתתפי הטור דה פראנס והפך אותם לאלילי ילדותו. גם בבגרותו נהג לעקוב אחר המתרחש בזירת האופניים העולמית, אבל החל לרכוב רק אחרי שבנו גל התחיל את דרכו המקצועית בתחום.
"אחרי שהשתחררתי מהצבא, חיפשתי ענף ספורט לעסוק בו", מספר הבן. "התחלתי לרוץ עם חבר והגענו יחד לכל מיני מרחקים וכאבים שלא עשו לי טוב. יום אחד יצאתי לרוץ, ואיך שחציתי את הכביש, ראיתי רכב שהוביל כמה זוגות של אופני הרים. אני לא יודע להסביר מה בדיוק זה עשה לי, אבל כבר למחרת נסעתי לתל אביב וקניתי את זוג האופניים הראשון שלי. קשה לי לתאר מה זה היה בשבילי. הרגשתי שהמפגש שלי עם האופניים היה משהו מאלוהים. לא גדלתי על התחום הזה, אבל ממש נשאבתי לתוכו. הרגשתי שזה מאיר אותי. נולדתי מחדש".
בתחילה הוא עסק ברכיבה כתחביב בלבד. כשלמד חינוך מיוחד באוניברסיטת חיפה, פנה אליו מאמן של קבוצת רכיבה מרעננה והציע שיחליף אותו. "המאמן הזה היה ותיק יחסית וקצת התעייף, והחבר'ה הצעירים שלו נהיו חזקים. הוא הגיע אליי דרך מכר משותף ושאל אם זה מעניין אותי. אמרתי: ננסה. התחלתי, וגיליתי שזה שואב אותי פנימה". בקבוצה הזו פגש מאמן נוסף, אילן אידלסון, ויחד הם הקימו את מועדון הרכיבה CCC, שמרכזו בגן שמואל ושהם מנהלים אותו עד היום.
במקביל לשחרורו מהצבא ולגילוי ענף האופניים סיים אביו את עבודתו במוסד ויצא לפנסיה. גיורא צחור, יליד 1941, הצטרף לשורות המוסד לאחר מלחמת ששת הימים, שעל השתתפותו בה קיבל את עיטור העוז. במהלך שירותו פיקד על יחידת כידון, שעל פי פרסומים זרים מתמחה בשיטות חיסול, ובין השאר היה אחראי על לכידתו והבאתו לישראל של "מרגל האטום", מרדכי ואנונו, ב-1986.
בנו גל לא ידע הרבה על הפעילויות הללו. "בתור ילד ידעתי שאבא שלי פקיד ממשלתי", אומר הבן. "המילה 'מוסד' הגיעה בשנים מאוחרות יותר, כשהייתי נער, אבל מעבר לזה לא ידעתי הרבה. ידעתי רק שהוא פתאום אורז מזוודה ונוסע, ואי אפשר לדעת מתי הוא חוזר, אז השלמתי את החסר בדמיון. המצאתי לעצמי כל מיני סיפורים, והיה לי נחמד לחיות עם אבא שאתה חולם שהוא ג'יימס בונד. היה בזה משהו כיפי כזה, הרפתקני, וזה גם פיצה על העובדה שהוא לא היה הרבה בבית. העבודה שלו הייתה במקום הראשון, אבל הרגשתי גאווה, שאני מיוחד, כי אבא שלי גיבור, וזה מילא את החסר.
"כשבגרתי, האופניים קירבו בינינו מאוד. אבא היה חלק משמעותי בקבוצה שלנו, תמך, ליווה אותנו לתחרויות בחו"ל. נוצר מצב שבחצי הראשון של חייו הוא היה בעיקר בעבודה, אבל בחצי השני, אחרי שיצא לפנסיה, הייתה בינינו שותפות. הוא היה מאוד משפחתי, וזו הייתה תקופה מאוד מפנקת".
הכול הסתיים בבוקר ההוא לפני כארבע שנים, שאותו הוא זוכר היטב. "גרנו בשכנות, וממש שנייה לפני שיצאתי מהבית לעבודה, הוא יצא לרכיבה. אמרתי לו: 'בוקר טוב, אבא, מה קורה?' אחר כך הוא יצא לרכיבה שלו, אני יצאתי לאמן, וכשסיימתי את האימון התקשרו אליי והודיעו שהייתה תאונה ושהוא בבית חולים. כשהגעתי לשם, לא נתנו לי לראות אותו. אחרי כמה שעות ביקשו מאמא שלי וממני שנגיע למשרד של בית החולים. כבר בדרך לשם הבנתי שהוא נפטר.
"הוא נהרג כשהיה בן 70, ואני הייתי בן 40. הרגשתי אז מצליחן, הייתי פעמיים אלוף הארץ, היה לי מועדון, הייתה לי משפחה, חשבתי שהכול בסדר. אחרי שהוא מת, הרגשתי פתאום לא מוגן. בדיעבד אני יכול לומר שתחושת הפגיעוּת הזו נתנה לי המון כוח. אמרתי: אני חייב לתת גז".
גל צחור ושותפתו עידית שוב זוכים במקום שני בתחרות בדרום אפריקה:
אנשים טובים יותר
כבר במהלך השבעה החליט צחור לייסד תחרות ישראלית שבה ייתן ביטוי לערכים שעל פיהם חינך אותו אביו. "האירוע מייצג את המורשת של גיורא צחור: אהבת הארץ, מקצועיות, חתירה לשלמות", הוא אומר. "אני מארגן את האירוע כמו שהוא היה מארגן אותו".
התאונה והמוות שלו לא שינו את היחס שלך לרכיבה על אופניים?
"ממש לא. דברים כאלה קורים. הוא חצה את הכביש, אולי בצורה לא בטוחה, ואז באה משאית ודרסה אותו. זה מה שהיה שם. יש אנשים שהיו אומרים: 'חייבים להיות זהירים'; יהיו אנשים אחרים שיגידו: 'החיים נגמרים ברגע, חייבים לטרוף את העולם'. אני לא יודע איפה אני נמצא בין שני הקטבים האלה, אבל שום דבר לא יכול להחליף את מה שהאופניים נותנים לי, ואני לא רואה סיבה לשנות משהו. אני אולי מסתכל עוד פעם לפני שאני חוצה כביש. אני אולי זהיר יותר במקומות מסוימים".
איך שאבת כוח לארגן אירוע סמוך כל כך למותו?
"מה שקרה זה שבערך שלושה חודשים לאחר מכן גם אני נפגעתי מרכב עם האופניים; שברתי את מפרק הירך ועברתי ניתוח, אז הייתי מושבת וניצלתי את הזמן לארגון. ישבתי עם מחברת וכתבתי מה צריך מבחינת כוח אדם, ציוד, תקציב, פרסום. שלושה חודשים של שיקום הוקדשו לכתיבת הדבר הזה, וכשחזרתי לפעילות, התחלתי לעבוד, והאירוע פשוט קם. הוא משך למעלה את כל ענף האופניים בארץ ונתן משהו מגניב שלא היה פה. פעם הייתי טס לחו"ל כדי להשתתף בתחרויות כאלה, והיום יש דבר כזה גם בישראל".
סרט על אפיק ישראל 2014:
התחרות הבאה של אפיק ישראל תיערך באוקטובר 2016 בגליל העליון, ועד אז מתכוון צחור להשתתף עוד פעם בתחרות בדרום אפריקה. תצטרף אליו שותפתו עידית שוב, שעימה זכה בעבר במקום השני בתחרות זו (ראו סרטון למעלה). בעיניו, זהו ההישג המשמעותי ביותר שקטף עד כה. אחריו הוא מציין את ההישגים שאליהם הגיעו הרוכבים שאימן, ורק אחריהם הוא מזכיר את ניצחונותיו באליפות ישראל באופני כביש ב-2007 ובמרתון אופני ההרים שנה לאחר מכן.
הפעילות סביב הרכיבה מהווה חלק משמעותי בחייו. הרוכבים ובני משפחותיהם מתנדבים לעבוד בתחרות ועוזרים בהרשמה, במודיעין ובתחנות הריענון שבמתחם. אחד הרוכבים הצעירים שכבר נכנס למעגל התחרויות הוא בנו של צחור, איתמר (13), מה שמסב לאביו נחת רבה.
"כשאני מסתכל בראי", אומר צחור, "אני רואה גם אבא, גם מאמן, גם מנהל קבוצה וגם רוכב אופניים, ואני שמח על כל אחד ואחד מהמרכיבים האלה. לדעתי, אנשים שעוסקים בספורט הם אנשים טובים יותר. כשאתה עושה ספורט, אתה רגוע יותר, נינוח יותר, מפזר אהבה. החברים שעוזרים לי בארגון התחרות עושים את זה בהתנדבות ומפזרים אהבה. הם מביאים מלא אור. המהות של אפיק ישראל זה לעשות את הדבר הכי מאתגר שיש תוך נדיבות גדולה, מקצועיות ופיזור אהבה".
