גט רקסי: הבחור שוויתר על זוגיות לטובת אהבתו לכלבים

נועם אייס לא רוצה לקבוע את הריאיון לכתבה עליו בבית קפה, כמקובל. "אני מעדיף לשבת באיזו גינה, לא במקום עם המון אנשים", הוא אומר בטלפון. "לא שאני לא אוהב אנשים. אני פשוט אוהב יותר בעלי חיים".

בזמן שאנחנו נוסעים לחפש גינה בין תל אביב לחולון, העיניים שלו לא נחות. הן רצות כל הזמן לצידי הכביש, לראות אם יש שם איזה כלב מסתובב, או גרוע מזה, שוכב לצד הכביש. כי נועם אייס לא עוצר לרגע. 24/7 הוא סביב השליחות שלו: להחזיר הביתה כלבים אבודים.

"הכל התחיל מצ'ופי"

לנועם אייס (39), רווק מראשון לציון, בכלל קראו במקור נועם אלון. אבל כבר בנעוריו הוא הפך לאייס ("החבר'ה קראו לי ככה על שם 'אייס ונטורה בלש בצחוק', כי גם הוא, כמוני, אהב כלבים"). בחייו המקצועיים הוא בעלים של חנות לציוד קישוט עוגות (מתוק.נט). בחייו הפרטיים - שמתחילים בדרך כלל אחרי שהשמש שוקעת והווטרינרים סוגרים את המרפאות - הוא מתרוצץ עם סורק שבבים בין כלב אבוד אחד לכלב שני.

"לימדה אותי מה זה כלב". צ'ופי(צילום: נועם אייס )

"הכל התחיל מהכלבה שלי, צ'ופי, שמתה לפני קצת יותר מחודש, בגיל 16", הוא מספר. "גידלתי אותה, אהבתי אותה, וברגע מסוים הבנתי שבזמן שהיא איתי בבית, יש המון כלבים שמסתובבים ברחובות. ראיתי בפייסבוק המון הודעות על כלבים שנמצאו ולא יודעים של מי הם, וזה הטריד אותי. מכיוון שממילא אני עוסק ביבוא, החלטתי שאני עושה משהו בעניין והזמנתי לי סורק שבבים".

איך זה עוזר, בדיוק?

"יש חוק בארץ שקובע, שכל כלב צריך להיות מצויד בשבב זיהוי. כך שלרוב הכלבים בארץ יש שבב מתחת לעור, שבו כתוב מספר מסוים שניתן לקריאה בסורק שבבים. כשמכניסים את המספר למאגר השבבים הארצי, אפשר לגלות ברוב המקרים את שמו של הכלב, ואת השם, הכתובת והטלפון של בעלי הכלב הרשומים".

למה ברוב המקרים?

"כי קורה לא פעם שהפרטים לא מעודכנים. שהטלפון לא נכון, שהכלב עבר בינתיים ידיים, או סתם טעות במאגר".

אז מה עשית עם הסורק שייבאת? הסתובבת ברחובות?

"בהתחלה עשיתי ממש ככה. כל פעם שראיתי מודעה על כלב אבוד, בחיפה או בבאר שבע, לקחתי את האוטו ונסעתי לסרוק אותו. כשהייתי מגלה מי הבעלים הייתי מתקשר אליו ומחזיר אליו את הכלב".

בעצמך?

"כן. שילשתי את הוצאות הדלק שלי באותה תקופה. אנשים הסתכלו עליי כמו על מטורלל. אבל לא היה לי לב להישאר בבית כשיש כלבים אבודים בחוץ. חוסר האונים שלהם הוא מוחלט. הם לא יכולים לדבר, לא יכולים להגיד איפה הם גרים, לא יכולים לספר שהם רק יצאו לטייל ואיבדו את הדרך. לא יכולים לומר שהם רוצים הביתה. הם כמו ילדים בני שלוש-ארבע שהלכו לאיבוד.

"מה גם שידעתי מה קורה לכלב שלא מאתרים את הבעלים שלו: רוב הסיכויים שהוא יישאר ברחוב, חשוף לסכנות בכבישים ולמחסור באוכל. או שיתפסו אותו ויכניסו אותו להסגר, שזה מקום נורא, ואם אין לו שבב, אחרי 30 יום ימיתו אותו. אז נכון, זה עלה לי הרבה כסף, אבל גם הנפש צריכה סיפוק. והסיפוק כשמאתרים את הבית של הכלב, אפילו הרגע שבו אתה קורא לו בשם שלו ומקבל כשכושי זנב שמחים - זה סיפוק עצום".

"סיפורים משמחים הם עניין יומיומי"(צילום: דפנה קפלן )

"אנחנו מתקשרים גם בשלוש בלילה"

אחרי חצי שנה בדרכים, אייס גילה שהוא לא לבד. "כשהתחלתי לספר בפייסבוק מה אני עושה, ולתעד את סיפורי הכלבים שמצאתי, אנשים אמרו שגם הם רוצים לעזור. פנו אליי, החל בילדים בני 16-15, ועד בני 70. חלקם רכשו סורק שבבים באי־ביי, אחרים קנו דרכי. הקמנו קבוצת ווטסאפ כדי להעביר בינינו הודעות, אבל כשהגענו ל־100 משתתפים פירקנו את הקבוצה ועברנו לשיטה של פנייה ישירה: כשמתגלה כלב באשדוד פונים לבעל סורק באשדוד, ואם מתגלה כלב בגליל - אז למישהו שגר בסביבה. לאחרונה הקמנו גם קבוצה בפייסבוק שנקראת 'הסורקים' – ויש בה כבר 7,000 משתתפים. לא לכולם יש סורק, אבל כשאנשים מוצאים כלב הם יודעים לאן לפנות".

ואז, איך זה עובד?

"אנחנו שולחים למקום את אחד מחברי הקבוצה – לכולנו יש ערכה במכונית עם סורק, כפפות, אוכל לכלבים, רצועות ומה שצריך והוא סורק את השבב. אם אנחנו מוצאים את הבעלים, נתקשר גם בשתיים־שלוש בלילה להודיע לו, העיקר שהכלב לא יישאר בלילה בחוץ. אם הפרטים בשבב לא נכונים, יש קבוצה של חמישה־שישה אנשים שיושבים ומנסים לאתר את הבעלים. ואם אנחנו לא מצליחים, ננסה לארגן לו אומנה לכמה ימים. רק שלא יישאר ברחוב".

ואיך הבעלים של הכלבים מגיבים?

"תלוי מי. יש אנשים שמודים בדמעות. בדרך כלל אני שומע צעקות שמחה של הילדים. אבל יש אחרים שאדישים לגמרי, לפעמים הם אפילו לא שמו לב שהכלב נעלם. ויש בתים שבכלל לא רוצים את הכלב. במקרה כזה נציע עזרה במציאת בית אחר ונעביר את הכלב לאחת מהעמותות או לבתי אומנה ואימוץ".

כמה כלבים כאלה אתם מאתרים?

"המון. לפעמים אני לבד סורק 15 כלבים בסוף שבוע. הקבוצה כולה סורקת עשרות מדי יום".

מסביב לשעון?

"בדרך כלל במשך היום אנחנו מפנים לווטרינרים, כך שיוצא שאנחנו יוצאים לרחובות בעיקר בלילות. מאז שצ'ופי נפטרה הבית שלי ריק, אז מרגע שאני חוזר מהעבודה ולפעמים עד שתיים-שלוש בלילה אני מתעסק רק בזה".

ספר לי סיפורים משמחים על איחוד משפחות.

"סיפורים משמחים הם עניין יומיומי. למשל הסיפור של ג'ימי - כלב האסקי סיבירי מהמם, שמצאנו אחרי שכמה חודשים הוא הסתובב בפתח תקווה. כשהתקשרנו לבעלים הרשום בשבב, הוא אמר שמסר אותו לפני כמה שנים למשפחה אחרת. ככל הנראה המשפחה ההיא נטשה אותו. הבעלים ביקש שנמצא לו בית, אבל אחרי כמה דקות התקשרה הבת שלו בדמעות ואמרה שהיא באה לקחת אותו. היה שם אושר גדול משני הצדדים".

"או סיפור על כלבת זאב צעירה, שמצאנו בדרום תל אביב. כשהעלינו את התמונה שלה בפייסבוק היו מיד המון פניות לאימוץ, אבל התעקשתי שננסה קודם למצוא את הבעלים. כשמצאנו אותו התברר שהוא אדם נכה, והכלבה היא כל חייו. הכלבה הייתה מאושרת, והוא התרגש עד דמעות".

"והנה סיפור מצחיק: בלילה אחד, אחרי תשע סריקות, בשלוש לפנות בוקר, ראינו אני ועוד סורקת כלבונת קטנה, פינצ'רית, רצה בכביש. סרקנו אותה והתקשרנו לבעלים שהיה רשום בשבב. התברר שהכלבה שייכת לאשתו לשעבר, שנמצאת בכלל בטיול ג'יפים בדרום. כשהגענו לבית גילינו שהאישה השאירה את התריס החשמלי פתוח, עם רשת סגורה. הפינצ'רית קרעה את הרשת ויצאה לטייל. כשהיא הגיעה הביתה היא רצה פנימה בשמחה. יכול להיות שהבעלים שלה אפילו לא יודעת מזה".

"אנחנו סורקים גם כלבים שמתו"

אבל יש גם סיפורים עצובים. "הכי קשה לי עם נטישות", אומר אייס. "בעיקר בקיץ אנחנו נתקלים במקרים של אנשים שנסעו לחו"ל, ופשוט השאירו את הכלב ליד נמל התעופה. זה נורא, והענישה במקרה הזה היא אפסית. קשה גם כשאני מאתר את הבעלים, והוא אומר: 'מסרתי את הכלב לפני שלוש שנים ואני לא זוכר למי'. בעיניי זה בלתי נסבל. כמו שעושים העברת בעלות לרכב, צריך לעשות לכלב.

"הכי קשה זה עם כלבים שמתו. רוב האנשים מתעלמים מכלבים שנדרסו וששוכבים בצד הכביש, אבל לאלה אני משתדל להגיע הכי מהר, כי יש סיכוי שאנשי התחזוקה יזרקו את הגופה לפח הקרוב. המשפחה יכולה להמשיך לחפש את הכלב לנצח, ולא לדעת שהוא נדרס. אז אני סורק אותם ומודיע למשפחה, וזו חוויה מאוד לא נעימה".

"ממש בימים האחרונים היה לי אירוע כזה, שהיה אחד הקשים שחוויתי. קיבלנו דיווח על כלבה שנדרסה על ידי קטנוע בתל אביב. עוצמת הפגיעה הייתה כל כך גדולה עד שהרוכב עף מהקטנוע. בחור שהגיע כמה דקות אחרי כן הזיז אותה מהכביש, שמר עליה וקרא לנו. כשדיברנו הוא אמר שהוא לא יודע מה לעשות - הוא יושב לידה ומרגיש איך הנשימות נחלשות".

"הכלבה איבדה הכרה ודעכה, וכשאני הגעתי היא כבר לא הייתה בחיים. סרקתי את השבב, התקשרתי לבעלים שלה, בחורה צעירה ששמחה שמצאנו את הכלבה שהלכה לה לאיבוד. נאלצתי להגיד לה שאני מצטער להודיע שהכלבה כבר לא איתנו."

"היא הייתה המומה, לקחה את זה מאוד קשה. "הבטחתי לבעלים שאני נמצא עם הכלבה, ומחכה לה או למישהו שיבוא מטעמה. ישבתי ליד הכלבה המתה, שהתברר אחר כך ששמה יוליה, הסתכלתי לה בעיניים הפקוחות. בגלל שחוויתי את האובדן הזה לא מזמן, זה כאב לי מאוד. אז פשוט ישבתי ליד הכלבה, ליטפתי אותה ודיברתי איתה, משהו כמו חצי שעה, עד שהגיעו לקחת אותה. הרגשתי שזה המינימום שיכולתי לעשות בשביל הבעלים שלה, כי זה מה שהיא הייתה עושה. אני לא מאמין בעולם הבא - אם כי אולי אצל כלבים זה אחרת - אבל הרגשתי מחויבות לתת לכלבה תשומת לב עד הרגע האחרון".

יוליה. כבר לא איתנו(צילום: נועם אייס )

"המשפחה אומרת שאני מטורף"

וככה, בין סיפורים שמחים לעצובים, מתנהלים החיים של אייס בשנה וחצי האחרונות. "המשפחה אומרת שאני מטורף, החברים אומרים אותו דבר", הוא צוחק. "אבל כולם מעריכים את זה ויודעים שמה שאני והסורקים האחרים מהקבוצה עושים - אף אחד אחר לא עושה".

והנסיעות מסביב לשעון לא מפריעות לך למצוא זוגיות?

"כן ולא. מצד אחד, יש נשים שאוהבות אותי בגלל זה. הן מטורללות כמוני, שיוצאות לסריקות באמצע הלילה. היו לי כבר יחסים רומנטיים כאלה וזה היה די קשה, כי זה מה שעשינו כל היום, מהבוקר עד הלילה. היא מוצאת, אני מוצא, ואז הולכים לישון קרועים מעייפות.

"ומצד שני, הייתה לי בת זוג שאמרה שהיא לא יכולה עם זה. היא אמרה: 'או הכלבים או אני'. ביקשה להוריד את הקצב, כי היא לא יכולה לנסוע איתי כל הזמן לחפש כלבים. אז זה נגמר, וממילא כרגע אני לא רואה את עצמי מתחתן ומביא ילדים. למרות שאני אוהב ילדים, אני אוהב גם את החופש שלי. כשמתחתנים יש פחות, ואני צריך את החופש כדי לאתר כלבים אבודים".

למען מי אתה עושה את זה, בעצם?

"למען הכלבים. אין כאן שאלה. אני לא עושה את זה בשבילי וגם לא בשביל הבעלים. צ'ופי לימדה אותי מה זה כלב. היא לימדה אותי שהוא מבין הכל, מרגיש הכל, ותמיד יאהב אותך וישמח אליך וילקק אותך. הוא נאמן לתמיד, גם כשמתעללים בו. וכשהוא הולך לאיבוד, הוא מפחד. והוא רוצה הביתה. כל כלב רוצה למקום החם שלו. בדיוק כמונו".

תיקח עוד כלב?

"בשנה הבאה. אני נותן לעצמי שנה לעזור לאחרים, ואחרי כן אעזור לעצמי. ניסיתי לקחת כלב אחרי שצ'ופי מתה, ולא יכולתי. אני אפילו לא רוצה להחליף את השטיח בחדר השינה כי עוד יש לו את הריח שלה".

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"