"תפדלי, תפדלי, אמרה לי השכנה הערבייה, והשינוק כבש את הגרון"

שלום. ידעתי שזאת את. אין ברירה. צריך לשלוף. 

הבטחתי לספר לך על תופעות שנלוות לקשישוּת. תופעות שיציבות במצב של הִתְקַשְשוּת. למשל, הלחלוחית בעיניים שמופיעה מדי פעם. המעצורים בגרון נחלשים, ואתה מרגיש שהעיניים שלך מתמלאות אֲגַמִימְצִ'יקִים. זה פתאום מתנפל עליך.

למשל, כשביקרתי בבית ספר בראש העין. הראו לי את המקהלה - כיתות ב' וג', הרוב בנות - והם שרו לי. מסירוּת הלב הזאת של הילדות שעומדות עם הידיים צמודות לגוף, והפה מבצע ושר בשקידה, במסירות כל כך נאמנה. מצב כזה של ילדים עומדים ושרים, כאילו הם ממלאים צו: כל הגוף הקטן הזה שר במסירות עזה. התום הזה של מסירות הלב חונק אותי.

תום, זה כשאתה בכל מאודך מצוי, טבול, שטוף במעשה שאתה עושה. מסירות מוחצת. עכשיו זה הצו, ובמלוא היישות שלהם הם נתונים בזה. וכבר השינוק הזה תוקף, והאגמים מתחילים להתהוות בעיניים.

כשאנחנו קשישים, השינוק תוקף לעיתים קרובות. תראי, כשהייתי בבית חולים, מצבה של השכנה שלי הערבייה היה פחות טוב משלי. והנה, שתינו רוצות ללכת לשירותים. אני רואה שהיא נכנסת לנעלי הבית, והיא רואה שגם אני פונה לשם. "תפדלי, תפדלי", היא אמרה לי. הבחינה בי פתאום. "את קודם". רוחב הלב הזה גרם לשינוק להתרחש ולכבוש את הגרון.

אני חושבת שבקשישוּת הביטוי האנושי, החברי, מרגש יותר. על המקום יש שינוק. גם בלא קשישוּת אתה טועם איזה מענה חושני כתגובה למחווה, חולפת בך התרחשות של הוקרה, אבל בקשישוּת יש תוספת ריגוש: אתה חודר לפשר התגובה של הזולת באופן חושני יותר, אתה נסחף בהגיגים על סבר הדברים - משהו שלא התפניתי אליו עד כה.

מה שלומי? אני מרגישה שאני מתחזקת. אתמול הרגשתי ממש קלת כנף. כשניצני ההתחזקות נתלים בי, נחלשת בי השאננות, ושוב אני מרגישה את הדריכוּת ורואה את המטלות שממתינות לי בצידי הדרך.

נעמי והאקורדיון. "בתנאים של חבורה מזמרת יש בידינו אמצעים רבים הנשלפים מתחום הדינמיקה"

דרך נאה יותר לחשוף את השיר

בעצם, את היום הזה הועדתי למשהו שאני דוחה ודוחה, וזה כל כך מעיק עליי וחשוב לי. אני תופרת וילונות לחדר שלי. קניתי את הבד כבר לפני שנה, פרשֹתי אותו ותיכננתי איך אני אתנהג איתו. זה חלון נפלא הפונה למערב, ואני בכוונה לא התקנתי בו תריסים, כי רציתי לחשוף את מלוא הנוף שנשקף ממנו, אבל לפעמים הווילון חיוני. עכשיו אני דוחה את זה, מי יודע למתי.

ובקשר למה ששאלת אותי פעם - את שומעת ממני מדי פעם שאני מעדיפה לשמוע ביצוע של שיר על ידי קבוצה. אני אוהבת את זה, כי זו דרך נאה יותר לחשוף את השיר ולסחוף את המאזין למעמד שירתק אותו. הריתוק הזה נשען בראש וראשונה, כמובן, על המילה הנאמרת והמנגינה שעוטפת אותה. אך כאן, בתנאים של חבורה מזמרת, יש בידינו אמצעים רבים הנשלפים מתחום הדינמיקה.

מה זה אומר, הדינמיקה? כל סולם העוצמות והריגושים שבין שירת יחיד לשירת קהל, שבין צליל מנגינה יחיד המוביל את סיפור המעשה, למהלך זימרה עשיר, רב-קולי.

הקוּנץ הוא לאהוב את הדבר. ועם האהבה הזו לשקוד, לנתח, לתכנן ולבצע. ויכול נוכל.

הנה, למשל, השיר של ע' הלל וסשה ארגוב "דוד שמש ואנטנה גם", ששרו החמציצים:

למטה, תוכנית העבודה שכתבתי לביצוע השיר. אוּניסוֹן - זו המנגינה המקורית. אם תרצו, הגדילו את הצילום ותוכלו להקשיב לשיר ולעקוב אחרי התוכנית.

בחרתי בשיר הזה כי הוא קומי ומאפשר תמורות רבות לְזַמֵר אותו. אני, בלא תוכנית נבונה לביצוע, לא מצליחה להשתחרר מהשיעמום המטפס עליי בזמרת יחיד. החד-גוניות אוטמת עירנות, והתוצאה: השיר ניזוק.

ביצוע רב-קולי נוסף ל"דוד שמש ואנטנה גם", שאותו עיבדה גבי ארגוב, כלתו של המלחין, שגם מלווה בפסנתר