נולדתי לעולם רדוף מלחמה ושנאה אבל בזכות אנשים טובים וכמה נסים בדרך זכיתי מחדש בחיים. נולדתי בשנת 1940 בקוסובו שביוגוסלביה, בתקופה שבה שלחו את היהודים למחנות השמדה. כשהגעתי לגיל חצי שנה הוריי החליטו לברוח ליערות כדי להילחם עם הפרטיזנים ואותי השאירו עם סבתא. כעבור חודשיים הגיעו הנאצים ושלחו את סבא וסבתא למחנה עבודה בעיירה מיטרובציה שבה גרנו. סבתא ארזה גם אותי ויחד הגענו למחנה הריכוז.
"עברו כמה ימים ובפתח המחנה הופיעה צוענייה בשם האירייה מיכאליץ', שעבדה במשק הבית אצל סבא וסבתא. האירייה חיפשה את סבתא בביתה, והשכנים הפנו אותה למחנה העבודה. היא הגיעה לשם עם ששת ילדיה ומצאה אותנו. סבתא פרצה בבכי והתחננה בפניה שתיקח אותי איתה. 'מילא אותי יהרגו', אמרה 'אבל, מה יהיה על התינוקת שלי, במה חטאה הילדה?'
"הצוענייה הורידה ילד אחד מהידיים, עטפה אותי בסמרטוט שחור, וכשיצאה מהמחנה לקחה איתה שבעה ילדים במקום השישה שלה. למזלנו הנאצים לא שמו לב ואני הגעתי לביתי החדש, ביתם של הצוענים שבו גדלתי עד גיל חמש. משפחתי החדשה הייתה ענייה אבל עשירה בחום וברגש. התייחסו אליי נהדר ושמרו עליי בשבע עיניים. אהבתי אותם בכל לבי.
"כשהגעתי לגיל חמש סיפרה לי לראשונה אמי הצוענייה על אמי היהודייה, וגילתה לי את שמות הוריי, סבי וסבתי. זמן קצר אחרי שהסתיימה המלחמה פרץ סכסוך בין ההורים המאמצים שלי ובין השכן.
"השכן הלשין על אבא במשטרה ואמר שהוא גנב ילדה יהודייה. למחרת התייצבו אצלנו בבית שוטרים ושני גברים יהודים. האירייה פרצה בבכי וסיפרה להם את האמת, והם סחבו אותי איתם ברכבת לבית יתומים בבלגרד.
"הגעתי לשם בוכה ועצובה. ראיתי המון ילדים ומטפלות אבל לא יכולתי לדבר איתם כי אף אחד לא הכיר את השפה של הצוענים, ואני לא דיברתי שפות אחרות. ואז ניגשה אליי אחת המטפלות שהכירה מעט את השפה, ושאלה איך קוראים להוריי. כשאמרתי לה את שמותיהם ואת השמות של סבא וסבתא, היא התעלפה. אחרי שהתעוררה וחזרה לעצמה היא אמרה: 'מצאתי את הילדה שלי'. התברר שהיא אמי הביולוגית.
"אמא ואני נותרנו לבד בעולם. אבי מת ביערות, סבא וסבתא נרצחו במחנות ההשמדה. אמא נישאה בשנית לגבר טוב לב, שגם איבד את כל משפחתו בשואה, והוא אהב אותי מאוד. ב־1948 עלינו לארץ. אבי המאמץ נפטר כאן ושוב נותרנו לבד בעולם. חיינו בעוני רב במושב בצת והיינו רעבות ללחם. כשהגעתי לגיל 14 שידכו לאמא אלמן עם חמישה ילדים. לא מצאתי שם את מקומי ועברתי לחיות בקיבוץ גבעת חיים, שם התבגרתי והיו לי חיים נפלאים.
"בהמשך התחתנתי עם יהושע בעלי האהוב, וכל חיי הייתי סביב הילדים והנכדים שלנו וניהלתי מועדוניות לילדים. היחסים שלי עם אמא לא היו טובים, עד מותה מדום לב בגיל 55. התקשיתי לסלוח לה על כך שמעולם לא תפקדה כאם. מבחינתי אירייה הצוענייה היא אמא שלי, האישה שהעניקה לי חיים, פשוטו כמשמעו. כשהייתי בת 39 ניסיתי לחפש אותה ביוגוסלביה אבל ללא הצלחה. בהמשך נודע לי שהיא מתה בחוסר כל כמקבצת נדבות. זה כאב לי מאוד ודאגתי לכך שלאחר מותה תהפוך לחסידת אומות העולם - היא הצוענייה היחידה שזכתה בתואר הזה.
"לפני כשנה פנה אליי במאי קרואטי שביקש לתעד את סיפור חיי. נסעתי עם בני ירון וקיבלו אותנו בכבוד מלכים, אפילו נפגשנו עם נשיא הפרלמנט של קוסובו. ביקרנו בבית של סבא וסבתא, שהפך למסעדה מצליחה, חזרנו לאזור שבו גדלתי עם הצוענים (השטח ריק ונטוש) והגענו גם לבית היתומים שהפך לבית ספר. שם כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. התמונות רצו לי בראש כמו בסרט חי. נזכרתי ברגע שבו פגשתי את אמא, אחד הרגעים ששינו את חיי לנצח, לטוב ולרע. הסרט יוקרן ביד ושם ובסינמטקים בארץ ובעולם. אני מצפה לפרסומו וסקרנית לדעת אילו גילויים נוספים יבואו בעקבותיו".
שורה תחתונה
"כל החיים חסרה לי משפחה, לכן בשבילי המשפחה היא הכל. היא האוצר המשמעותי ביותר שיש לאדם בחייו, ויש לטפח אותה בנתינה ובאהבה".
______________________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
