מהודו לבקו"ם: הלוחמת שעשתה
הכל כדי לשרת ביחידה קרבית

אבישג מנשה (27), בת שבט הקוקים בהודו, היא כנראה הלוחמת הכי מבוגרת בצה"ל, והיא כבר עברה כמה קרבות קשים בחייה. "אם מנסים ומתעקשים - בסוף מגיעים"

"במשך שנים ניסינו אני ואחיי לקבל ויזה ולהתאחד עם ההורים שהגיעו לארץ. לפני שבע שנים אבא נפטר בלי שהספקנו להיפרד ממנו". אבישג מנשה (צילום: דובר צה"ל)
"במשך שנים ניסינו אני ואחיי לקבל ויזה ולהתאחד עם ההורים שהגיעו לארץ. לפני שבע שנים אבא נפטר בלי שהספקנו להיפרד ממנו". אבישג מנשה (צילום: דובר צה"ל)

"גם היום אני לפעמים מתעוררת בבוקר, נוגעת בנשק האישי שלי ולא מאמינה שאני, אבישג מנשה, שנולדה בעיר קטנה במדינת מניפור בהודו משרתת בצבא ההגנה לישראל כלוחמת בקרקל.

 

"נולדתי בשנת 1988 בעיר למקה, ילדה חמישית במשפחה בת שישה ילדים. אנחנו בני שבט הקוקים, מאמינים שאנו צאצאים של בני שבט המנשה. כל השנים גדלתי סביב המסורת היהודית, ציינו בבית את השבת, חגגנו את החגים ובפסח נהגנו לאכול כשר. בשכונה שבה גרתי היה בית כנסת וסביבנו גרו הרבה משפחות יהודיות, כך שלא הייתי חריגה. בהודו אבא עבד במשרד ממשלתי, ואמא תמיד הייתה אשת בית, שחיכתה לנו שנחזור מבית הספר.

 

"כל השנים חלמנו לעלות לישראל. סבתא, אמא של אבא שלי, נהגה ללמד אותנו את התנ"ך, סיפרה לנו את הסיפורים היפים, ובזכותם חלמנו על ישראל וקיווינו שיבוא יום ונגור בארץ הקודש. בכל פעם שסבתא סיימה לספר את הסיפור היא אמרה לנו: 'כשתגדלו תשרתו בצבא של ישראל'.

 

"אבל הדרך לכאן הייתה קשה, לא קיבלנו אישורים לבוא לכאן. בשנת 2000 אחי היה הראשון שהצליח להגיע לארץ, שלוש שנים אחריו עלתה אחת מאחיותיי וכעבור שנתיים הגיעו הוריי. אני, שהייתי אז בת 17, אחי הצעיר, שהיה בן 11 ושני אחים נוספים, נשארנו בהודו.

 

"הפרידה מאמא ואבא הייתה קשה, אבל הם היו בטוחים שמהר מאוד נבוא בעקבותיהם. אחת לשבוע דיברנו בטלפון, שלחנו מכתבים, ואני תפסתי את מקומה של אמא בבית וגידלתי את אחי הקטן.

 

"במשך שנים ניסינו, אני ואחיי, לקבל ויזה ולהתאחד עם ההורים. בשנת 2008, בלי שהספקנו להיפרד ממנו, אבא נפטר מסוכרת. אמא ידעה ימים קשים. היא החלה לעבוד כמנקה באולפנה ביישוב עופרה, שבו אנחנו מתגוררים גם כיום.

 

"רק בשנת 2011 קיבלנו סוף סוף אשרת שהייה למשך שישה חודשים בישראל, אבל בזה לא נגמרו הבעיות. לא קיבלתי אזרחות, למרות שהוריי ואחיי כבר היו אזרחים ישראליים. במשרד הפנים אמרו לנו שהם לא מכירים בנו כיהודים בגלל שאנחנו בני מנשה ועלינו לעשות גיור ולקחת שיעורי תורה. זה לקח שנתיים עד שהשלמנו את תהליך הגיור ושנה נוספת עד שקיבלתי את תעודת הזהות.

 

"במשך כל הזמן הזה לא הפסקתי לחלום לשרת בצבא. לפני כמה שנים קראתי כתבה על לוחמת שהרגה מחבל, התחלתי לצפות בסרטונים על קרקל ביוטיוב ואמרתי לעצמי 'זה המקום שלי'. הבעיה הייתה שכשהגעתי לארץ הייתי כבר בת 23, וזה הרי לא גיל שמתאים לשירות צבאי. אחי הגדול שמכיר קצינים בצבא ניסה לעזור, כתבנו מכתבים ובהם סיפרתי כמה שאני רוצה לשרת, שום דבר לא עזר. אבל החלטתי שאני ממשיכה להתעקש, עד שבספטמבר לפני שנה קיבלתי צו ראשון. זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי, התחלתי לצעוק מרוב אושר. אחי שאל אותי מה קרה ואמרתי לו 'אני הולכת לצבא'.

 

"בדצמבר 2014 נשלחתי מטעם צה"ל לקורס ללימוד עברית שנמשך שלושה חודשים, בבסיס מחו"ה אלון של חיל החינוך, ובסיומו גייסו אותי לקרקל. זה גדוד קרבי שבו משרתים גברים ונשים יחד. בשבוע שעבר סיימתי את המסלול לאחר מסע כומתה ארוך ומעייף, המשפחה חיכתה לי בשדה בוקר, וכשקיבלתי את הכומתה הרגשתי שאני נוגעת בשמיים.

 

"אני נחשבת לאחת הנשים הלוחמות המבוגרות בצה"ל, אולי אפילו הכי מבוגרת. החברים סביבי בני 19, אבל כל זה לא קשה לי, אני לא עסוקה בגיל אלא רק באימונים, וחולמת על הרגע שבו אתפוס מחבל ואגן על המדינה שלי. אני ממש מקווה להגיע לפלוגה שיושבת על גבול מצרים שעוסקת בסיכול אירועים, שמירה על הבט"ש והגנה על הקו".

 

שורה תחתונה

"למדתי מהסיפור שלי שאם מנסים ומתעקשים - בסוף מגיעים. המטרה הבאה שלי היא לצאת לקורס קצינים, ואולי בעתיד גם אחתום קבע".

 

__________________________________________

 

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד