יושבת מול מסך מרובע וממתינה (צילום: shutterstock)
כמו רוב חברותיי גם אני שירתי בצבא, נסעתי להודו, למדתי, התחתנתי ונולדו לי שני ילדים. עבדתי בעבודות מדהימות ועשיתי יופי של דברים. יזמתי, קידמתי, קיבלתי פרסים על עבודתי ומכתבי תודה. קמתי עם חיוך בכל בוקר (טוב, כמעט בכל בוקר) ואז פוטרתי.
חבבו את "לאשה" בפייסבוק
חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה "
חפשו אותנו באינסטגרם
בחודשיים הראשונים לאבטלה הייתי עקרת הבית הכי משקיענית במזרח התיכון. הכל היה מגוהץ ומתוקתק ונקי ומזמין, אבל כל מה שרציתי היה למצוא עבודה חדשה שתוציא אותי מארבעת הקירות.
התחלתי לכתוב קורות חיים. לא היה לי מושג שלכתוב את מה שקרה בחיי ייקח לי כל כך הרבה זמן. אתם מבינים, אני לא מאלה שיודעים איך שמים חיים שלמים בכמה שורות תמציתיות. חברים טובים יעצו לי וסייעו לי ובסופו של דבר אותו מוצר מוגמר שבו מצוינים כל האירועים החשובים בחיי נשלח למעסיקים פוטנציאליים.
שלחתי וחיכיתי לתשובה, ובדקתי כל כמה שעות בתיבה אם מישהו הגיב (איך אפשר שלא? אני מתאימה בדיוק לתפקיד), וחשבתי שאולי אלה שאמורים לראות את מה שקרה בחיי לא הגיעו לעבודה היום. אולי הילד שלהם חולה או שהם סתם לקחו יום חופש לחגוג יום נישואים. וחיכיתי.
ביום שלמחרת שלחתי שוב ומאז עברו הרבה ימים. אני ממשיכה לשלוח וכלום. אין תגובה.
אני כבר יודעת שהילד שלהם בריא ולחגיגות ימי נישואים יוצאים רק בסופי שבוע. כבר הבנתי שאלפי אנשים שולחים את מה שקרה להם בחיים בדיוק באותה שנייה שאני שלחתי. הילדה הקטנה שהייתי, שישבה על אדן החלון וחיכתה לאביר על הסוס הלבן, יושבת עכשיו מול מסך מרובע שבו טמונות כל האפשרויות - וממתינה.
אז אם יש ביניכם מישהו או מישהי שזה תפקידם, לקבל את קורות החיים שלי ושל אחיי לתסכול - תעשו טובה. תנו סימן שקיבלתם.
יום אחד אולי גם אתם תשלחו לחמכם בדמות שני דפים מוקלדים יפה, ותמתינו להתייחסות, ולו מינימלית. משהו כמו "קיבלתי, תודה" יספיק. זה אולי יגזול מכם כמה דקות אבל ייתן לאלו שבצד השני אוויר לנשימה.
אז יאללה, תנו סימן שקיבלתם(צילום: shutterstock)
