מי מעז לצחוק על השואה? תערוכה חדשה של מאיירים ישראלים וגרמנים
פעמיים נפגשו המאיירים הישראלים עם עמיתיהם הגרמנים: פעם כאן ופעם שם. המפגשים הולידו תערוכה חדשה בשם ''הזר והמוכר'', שבה יוצגו פרשנויותיהן האישיות
מערכת היחסים שישראלים צעירים מנהלים עם גרמניה בשנים האחרונות היא תפנית שאי אפשר להתעלם ממנה: האלפים שפוקדים את ברלין בכל שנה כבר לא מצטיירים כחלק מתופעה מוזרה, אלא מהמציאות. אין ספק שהמשיכה לשם קשורה גם לתחושה הדואלית הקרוייה "הזר והמוכר". זוהי נקודת המוצא וגם שמה של תערוכה חדשה שתיפתח ביום חמישי בבית ביאליק בתל אביב, תוצר של מסע מרתק שערכה לפני שנתיים קבוצת מרצים לאיור ולעיצוב מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בגרמניה, ושל שיתוף פעולה עם מוזיאון האיור הגרמני בטרוייסדורף (בחסות קרן עתיד DIZF).
היוזמה למפגש משותף בין מאיירים ישראלים וגרמנים, שהולידה ביקורים הדדיים בשתי המדינות, היתה של יאנס טילה, מאייר ופרופ׳ גרמני ידוע לאיור. טילה הוא הומוסקסואל מוצהר, שחש הזדהות עם העם היהודי בגלל הגורל המשותף של קהילתו במלחמת העולם השנייה. במשך שלוש שנים הוא ניסה לשזור את קשריו במוזיאון האיור הגרמני בטרוייסדורף יחד עם מוזיאון יד ושם בירושלים. התוצאה היא התערוכה (בעיצובה של תרזה בן פורת), שמציגה 11 פרויקטים אישיים, ששה של מאיירים ומעצבים ישראלים וחמישה של מאיירים גרמנים בכירים. הנה, למשל, מה שציפתה אלכס קולבוק לראות בביקורה בישראל:
"מיד בתחילת התהליך חשבנו על מפגש ללא מגבלות. 'העצמי והאחר' הוא נושא שיש לו מסורת ארוכת שנים בעולמות האמנות והתקשורת, כזה שפתח כר נרחב להשתקפויות של החיים המוכרים של האדם עצמו מול תפיסתו של חיים אחרים, זרים, מוזרים", כותב לי טילה בראיון אינטרנטי. "'העצמי והאחר' כתפיסה פסיכולוגית, חברתית ופוליטית, היא אחת החוויות הבסיסיות שאנשים מרגישים במפגש עם אחרים. נראה כי אנחנו זקוקים לסווג, להפריד את עצמנו מקבוצות אחרות, מגזעים אחרים, מיבשות אחרות - לפעמים על ידי אידיאליזציה או אפלית האחר. התופעה הזו הטביעה חותם משמעותי על הפרויקט הזה".
נראה שיש הבדל בין הסגנון האיורי הישראלי לעומת הגרמני. אתה מזהה את השוני הזה?
"אמנם היו רק ששה מאיירים ישראלים שעבדנו אתם, אבל אתה צודק, הרגשתי שיש הבדל לא רק בסגנון האיורי והרישומי, אלא גם בהתייחסות לנושא. הישראלים מפתחים את הרעיונות שלהם עם יותר אירוניה וביקורת סמויה. אנחנו, הגרמנים, לא היינו מעזים לדבר או לאייר את השואה בכזו כנות כמו הקבוצה הישראלית במסע, שאפילו יצרה קריקטורות ובדיחות. בגרמניה אף מאייר לא היה מעז להתייחס בכזה חוסר כבוד לנושא".
מי שהובילה את המסע של המשלחת הישראלית היא המאיירת מרב סלומון, מרכזת תחום האיור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. לסלומון יש היסטוריה עם הנושא: ב-2007 פירסמה את ספרה המאויר "ביקור משפחתי בברלין".
מה הסיפור שלך עם גרמניה?
"כמו רומנים ארוכי טווח, הוא מורכב. אני גדלתי בבית עם מורשת גרמנית, דור שלישי לשואה, עם סבא וסבתא הכי גרמנים ייקים שיש. הם לא דיברו ולא הסכימו לדבר עברית, וכששאלתי שאלות היו משתיקים אותי. אז הפסקתי לשאול, אבל כשנסעתי בפעם הראשונה לברלין, ב-2005, התעורר בי 'השד הגרמני', שהתחבר היטב למורשת ולזהות האישית שלי".
"לצערי, סבא וסבתא שלי כבר לא היו בין החיים", מספרת סלומון, "אז נאלצתי לשאול את עצמי איך זה שכל כך הדחקנו את הזהות הזו, הכה משמעותית. מאותו רגע התחיל המסע הארוך והמתמשך שלי: הספר נגע בשאלת השייכות שלי, ומאז, זה מה שמעסיק אותי - קיום של נראטיבים מקבילים, ומורכבות הסיפור".
אז זו החוויה "הזרה והמוכרת" שלך?
"כן, חוויה שממשיכה אתי כל הזמן. מפגש של אדם שבא מתרבות אחת אל אחרת. בגרמניה, למפגש הזה יש ניחוח מיוחד, בגלל ההיסטוריה שלנו. פתאום לתוך הנראטיב של 'לא נסלח לעולם' נכנסה זהות הפוכה, שמבינה שגרמניה הייתה מקום סימפטי. בבית שלי מעולם לא כעסו על גרמניה, נהפוך הוא, העריצו את התרבות הגרמנית. במקביל ישנה השפעה עצומה של התרבות היהודית על הגרמנית ולהיפך, מארכיטקטורה ועד דפוס. תל אביב היא בכלל סוג של ברלין קטנה. מאז אני חיה עם הדיכוטומיות הזו".
בתערוכה מציגה סלומון סדרת איורים, שבהם מככבים שני "חברים דמיוניים", כדבריה: "הספורטאית נאדיה קומנצ׳י - סמל לחיות, לאנרגיה ולאופטימיות, ומלאך המוות. זהו מסר של יכולת דואלית להיות בו-זמנית חי ומת, בפנים ובחוץ, ורק ברגע שנצליח להכיל אותם ביחד נוכל להישאר בחיים".
עדי שטרן, ראש המחלקה לתקשורת חזותית, ייעד את הפרויקט למרצי המחלקה, יוצרים בוגרים ובשלים בקריירה שלהם. הם נסעו לגרמניה בשנת 2013, שלושה חודשים מאוחר יותר הגיעה הקבוצה הגרמנית לארץ, ולא הוגדר מראש כיוון לתוצרים הסופיים. המטרה היתה שכל יוצר ייצא מאיזור הנוחות שלו, כדי למזער קלישאות. הנסיעות המשותפות כללו ביקורים בבתים הפרטיים של המאיירים. "לא היינו תיירים, אלא קולגות", מספרת סלומון. "נוצר מכנה משותף על-תרבותי".
"בשבילי זו היה חוויה יוצאת דופן", מסכם פרופ' טילה. "רחוק מפרויקטים הדדיים אחרים שאני זוכר. במקרה שלנו כל פיסת אמנות שנוצרה היא תוצאה של התפתחות איטית. הגישה שלנו התפתחה עם הזמן. דיברנו ביחד, חיינו ביחד, וכמובן ציירנו בכל הסיטואציות והמקומות ביחד. לא עשינו אמנות על פי דרישה, עשינו את זה תוך התקרבות, דיבור משותף, הקשבה וסיפור סיפורים זה לזה. כאשר מחליפים חוויות אישיות וסיפורי משפחה, כאשר חיים יחד במשך כמה ימים, נוצרים עוד ועוד רעיונות אמנותיים, ולבסוף דימויים. מה שחווינו בפרויקט הגרמני-הישראלי הזה יכול להיקרא תהליך מדיני - באמצעות אמנות".
בוגר המחלקה לתקשורת חזותית של "בצלאל", ותואר שני בעיצוב ב-London College of Communication. בשנת 2007 הקמתי את Graphics & Words - סטודיו המתמחה בחשיבה קריאטיבית עיצובית מולטידיספלינרית, יצירת זהויות מותגיות ומחקרי טרנדים. כיום, בין השאר, אני זוכה להשתתף בתערוכות עיצוב, וגם לשמש מנהל קריאייטיב ויועץ למספר בתי סטודיו ומותגים מהמובילים בארץ. בעשור האחרון, אני מחלק את זמני כמרצה באקדמיות השונות - "בצלאל", "מנשר", "שנקר", "ויצ"ו חיפה" ואוניברסיטת תל-אביב.
להצטרפות לרשימת התפוצה של הטור שלי, שלחו לי מייל:
odedbenyehuda@gmail.com
