שתף קטע נבחר
צילום: אנה פולנסקי

"היי, אני הזקנה מהמסדרון": חי מחכה לאבחון

השאלון החודרני, הבדיקות שלא נגמרות והשגרה, שדבר לא שובר אותה מלבד רעש של חולה חדש במסדרון. חי שטיינבוים, בן 38 ואב ל-3, שגילה באמצע החיים שלקה בסרטן, עובר מהמיון לאשפוז בפנימית ב' ומסביר איך מהר מאוד, מתחילים לחיות כמו אדם בן 70

אולי זה ישמע לכם מוזר, אבל יש תחושת ניצחון קלה כשעוברים ממיון לאשפוז. כאילו הוכחת משהו, הוכחת שבאמת לא בזבזת למישהו את הזמן ומה שיש לך מספיק חמור. טוב, עכשיו כשאני כותב את זה, זה באמת נשמע מוזר.

 

 

גם אם דילגת וקיפצת כל הדרך למיון, את הדרך לאשפוז תעשה על כיסא גלגלים עם סניטר שדוחף אותך. אוטומטית אתה מחליק לתפקיד החולה. אני דווקא נהניתי מזה די מהר, והתחלתי לגלגל בראש סטארט-אפ שייצר תחבורת בית חולים נטולת סניטר.

 

קראו את הטורים הקודמים של חי שטיינבוים:

 

שימור לקוחות בפנימית ב'

הגעתי לפנימית ב'. מחלקה פנימית בבית חולים היא בעיניי המקבילה למחלקת שימור לקוחות בחברות תקשורת. הם לא משווקים, הם לא מתקנים כמו אורטופדית או קרדיולוגית, הם לא ממציאים שירותים חדשים - הם משמרים. אתה נכנס עם בעיה בגוף והם מוודאים שהבעיה תגיע לרמת סבירות שתוכל לחיות איתה וללכת הביתה. במילה אחת, שימור. 

 

הערה חשובה: אין פה קמצוץ של זלזול או חוסר הערכה לאנשים שעובדים שם. הם עושים עבודה שאני לא הייתי מעז לחשוב עליה, בתנאים שמוכרת בקניון לא היתה מוכנה לקבל, ותאמינו לי - לא מעריכים אותם מספיק.

 

התגלגלתי לדלפק, הגיעה אחות קבלה ושאלה, "למה הגעת אלינו?". "נעלמה לי חוליה בגב", אני עונה בנונשלנטיות. בעורף אני מרגיש את הכעס החם של נגה. "אולי תענה ברצינות? אתה רוצה שיתייחסו אלייך כמו שצריך או לא?". לא מתווכחים עם אשתו של חולה, ובמיוחד לא עם אשתי. אני עובר לפרצוף רציני עם עווית כאב, "כאבי גב", אני מוסיף.

 

מתחיל תהליך תיוג, בדיקות כלליות וקבלת מיטה, במסדרון. בראש עובר לי, "היי, אני הזקנה מהמסדרון".

 

הדבר שמצוי בשפע בפנימית הוא זמן. כלום לא קורה, לכן כל פעולה טריוויאלית זוכה לתכנון מקדים, חשיבה מוגברת וביצוע איטי להחריד. רק נכנסתי לאשפוז, וכבר אני מתאזן עם הגיל הממוצע במחלקה, 70. האוכל שמגיע בהמשך מחזק את הקלישאה: דייסה רותחת חסרת טעם, ביצה קשה, לחם, גבינה לבנה, ריבה. הבטתי במגש, קמתי וירדתי לאט לאט ללובי של בית החולים, לאכול ב"ארומה".

 

בערב זכיתי לעבור לחדר. שוכנתי באמצע, בין שני חולים: השכן שלא שוכב והשכן שלא נושם (כמעט). אחרי התאקלמות קלה, היכרות עם האבזור הסובב ושליחת כל המלווים הביתה, הגיע הזמן לפגישת רופא ראשונה. סיפרתי לרופאה את כל סיפור חיי, מה מצבו של כל איבר, תיארתי כל יציאה ופליטה, כל מדינה שאי פעם החתמתי בה דרכון (כיוון שעדיין לא ידעו מה זה, לא שללו מחלות טרופיות), כל מחלת חום, שריטה ופצע שאי פעם היה לי. בתמורה קיבלתי בדיקה של הבלוטות וגם סקירה נוירולוגית מקיפה, כדי לוודא שכל הגפיים מגיבים אותו הדבר. בסוף הבדיקה היתה לרופאה אי-ודאות קלה לגבי תפקוד רגל שמאל שלי. הגיל המנטלי שלי זינק עוד. היא הציעה אופטלגין לכאבים, ואני לא סירבתי.

   

בדיקת אשכים, מישהו?

בסוף הבדיקה היא אמרה משהו כמו, "אני מקווה שאתה מבין למה אני שואלת, אני לא מתכוונת להביך אותך, אבל אני חייבת לברר את מצב התפקוד המיני שלך". הסתכלתי עליה מעומק הכרית במבט של בן 75,  "די ברור לי שאת לא מנסה להתחיל איתי כרגע. אני מתפקד בסדר גמור".

 

אחרי שעה היא חזרה עם עוד מישהו, כנראה מתלמד, ואמרה: "תשמע, יש רק עוד דבר אחד שלא עשינו, איתור גושים באשכים. אם לא נח לך שאני אעשה את זה, אז ד"ר מוחמד יכול לעשות". באותו הרגע רציתי להגיד לה "תשמעי, התחרטתי. אני מרגיש מצוין, אני מרגיש שגדלה לי החוליה מחדש, תני לי שני אופטלגין לדרך ונהיה בקשר", אבל במקום זה מלמלתי, "אין בעיה, את יכולה לבדוק".


"מרגיש כמו רובינזון קרוזו על האי". חי שטיינבוים ובנו אופיר

 

אני מתחיל לקרוא ספר, וב-9:30 בערב השכן שלא שוכב מכבה את האורות בחדר. אני לא מתווכח ומנסה גם לישון. חריקות הנשימה של השכן שלא נושם לא נותנות לי. הגב מועך אותי. אני מחליט לקום ולהסתובב, יוצא למסדרון, מחזיק את הסלולרי כמו מגלה מתכות, מחפש אינטרנט אלחוטי, לפחות נגלוש קצת. ביציאה מהמחלקה הוא מזהה רשת, אאוריקה. אני יושב על ספסל במסדרון, מרגיש כמו רובינזון קרוזו על האי, לבד ומבולבל, בודק סטטוסים בפייסבוק וקורא חדשות. הראש שלי לא ממש מתחבר לסיטואציה. אני אוסף שני אופטלגין בדלפק וחוזר למיטה.  

 

"די, שברתם אותי"

"בוקר טוב, בוקר טוב". אני פוקח עיניים, מה זה הווליום הזה עכשיו? זה בית חולים, אז תנו לישון. הכל חשוך מסביב, אבל יש אחות בחדר שמתעקשת שבוקר טוב. השעה - ארבע וחצי בבוקר. אני נזכר בטירונות. האחות באה ותוקעת לי מדחום בפה. אין חום. אני מנסה לחזור לישון, אבל זה אבוד. הגב לוחץ, הזקן מחרחר לי באוזן ועל הכל מנצחת חולה חדשה שהופקדה במסדרון. סופסוף אני מצליח להירדם ואז, ב-6:30 בבוקר, הריטואל חוזר על עצמו עם בדיקות לחץ דם ודופק. די, שברתם אותי.

 

היום החדש היה מעט יותר פרודוקטיבי מקודמו. הרופאים התייעצו, שאלו, בדקו, לקחו עוד דם ושתן ואחר כך הביאו אורתופד כדי להעריך את רגל שמאל החשודה. אחרי דקה הוא קבע שמבחינתו אין בעיה והרגל מתפקדת (רק "מתפקדת"?). אחרי הצהריים הוחלט שאני צריך לעשות סריקת MRI לאזור הסורר בגב. אחר כך ייקחו ביופסיה מהחוליה החסרה, אבל מי שאמור לעשות את הביופסיה נמצא בכנס בחו״ל, אז גם ככה זה יידחה לשבוע הבא. 

 

בבילינסון יש מכשיר MRI. אז מה, זה לא אומר שיש מקום בתור. כיוון שכבר היה אחרי הצהריים וגם ככה לא עשיתי כלום כל היום חוץ מלהסתובב, ללמוד בעל פה את התפריט בבית הקפה ולשבת עם נגה במסדרון עם המחשב, החלטנו עם הרופא על מודוס אופרנדי של "צא הביתה ותחזור על הבוקר לעשות MRI". איזה כיף, קיבלתי ערב חופשי; כמו לקבל פס בטירונות. אני אורז את עצמי והולך הביתה.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הוכחה שמה שיש לך מספיק חמור
צילום: אנה פולנסקי
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים