הלנצח תאכל גזר?

השעה היתה קצת אחרי אחת בלילה. עוד פרק של "אוז" נגמר, ואני הייתי עייף כל כך שלא הצלחתי להבדיל יותר בין שילינג'ר לאדביסי. לפתע נשמעו קולות מכיוון המרפסת. "כנראה שכחתי לכבות את הטלוויזיה", מלמלתי לעצמי מתוך שינה, אבל היא היתה כבויה והקולות עדיין נשמעו, כך שלא היתה לי ברירה אלא להטות ראש ולשמוע.

"תראה רמי", אמר מישהו בטון דיבור אמריקני טיפוסי, "זה לא שאני לא מודאג כמוך, אבל אתה יודע, אנחנו מכירים אותו לא מהיום. הוא עוד ישוב".

"ישוב?", ענתה לו מישהי בשם ויברובה או זוברובקה באקצנט פולני, "אם היה לי אחוז אלכוהול על כל גבר שהבטיח לי לשוב - היום הייתי ספירט".

למרות המתח הרב פרצו כולם בצחוק משוחרר. "חברים", נשמע קול צרפתי במבטא אריסטוקרטי משהו, "זו לא שעה לבדיחות. המצב באמת חמור. אני כבר לא מדבר עליך, ג'יימסון, שהיית רגיל לשלוק קטן כמעט כל ערב, אבל אם אפילו אני - שרגיל לפתיחה קלה מקסימום פעם בחודש - מרגיש נטוש, סימן שהמצב יצא כבר מכלל שליטה. ואני לא מדבר רק על דרינק, מון אמי. אפילו את הכבדים עם הבצל שהייתי פוגש מדי פעם במחבת אני לא רואה יותר".

"ברשותכם הייתי רוצה לומר משהו", נשמע לפתע קולו של שון קונרי בחלל החדר. אבל זה לא היה קונרי, אלא שיבאס, ומיד השתתקו כולם. הרי שיבאס נחשב לסנוב לא קטן, שרק לעתים נדירות מדבר. "אני בדרך כלל לא סובל צרפתים, אבל הפעם אני מסכים עם רמי", הוא אמר. "וגם חשבתי על משהו: אם הפועל חיפה שלו תרד ליגה, אולי זה יחזיר אותו אלינו".

בחדר השתררה דממה. על צעד כה חריף, אפילו החריף שבמשתתפים לא חשב. "קאם און שיבאס", צעק מאחת הפינות גלן, "אבל אתה לא חושב שקצת הגזמת?". "לך קל לדבר", נשמע קולה הצפצפני של הטקילה לבית קווארבו, "אתה הרי תמיד היית סינגל". כולם נקרעו מצחוק וכמעט שנפלו מהמדף.

על פי כל הפרמטרים - יש לנו פה מישהו שסובל מהשמנת יתר

בשלב הזה החלטתי להתערב וניגשתי אל החברים המודאגים בבר. "תקשיבו לי כולכם", אמרתי. "זה לא שאני לא אוהב אתכם יותר או ששכחתי כבר את כל מה שעברנו ביחד. הרי אין אחד מכם שלא הקאתי לפחות שלוש פעמים" (קולות של הנהון מהמדף). "אבל תבינו, מדובר פה בפרויקט רציני. לקחתי על עצמי התחייבות גדולה. וחוץ מזה, אם היינו ממשיכים להתראות באותה תדירות, אז בעוד 15-10 שנה באמת הייתם יכולים לדבר אל הלמפה הקטנה שמעליכם".

"אז מה אתה בעצם אומר לנו, קיפניס?" שאל ג'וני ווקר אדמדם, ואני מאוד לא אהבתי את איך שהוא הגה את השם "קיפניס". "אני לא רוצה כלום", השבתי. "אני רק מסביר לכם שזה לא אתם - זה אני. אני לא אומר שלא נוכל להתראות יותר, אני רק מודיע לכם שמעכשיו ניפגש בתדירות נמוכה בהרבה, או כמו שאומר זאת ידידי האווירון - כמה שיותר פחות. מי שלא יכול לחיות עם הסידור הזה, יכול להיכנס לסבב הקוקטיילים שאני מכין פה מדי פעם ל-ז' שתחיה".

"לא לא, רק לא זה", צעקו כמעט כולם במקהלה, "אל תיתן לנו לגמור בתור מנות קטנות בקוקטייל". "בסדר", עניתי, "חוץ מקמפארי אף אחד לא הולך כאן לקוקטייל, אבל רק רציתי שתדעו מה המצב".

מאז אנחנו חיים די בשלום, אני וחברי על המדף. לעתים די רחוקות אני ניגש ושולף אחד מהם. זה לא שהם מתים על הסידור החדש, אבל בתקופה כזאת, כמו שיודעים כולם, העיקר להחזיק את הפקק מעל למים. רק לשיבאס לא סלחתי, מה גם שהמשאלה הזדונית שלו התגשמה, ואחרי שירדנו ליגה ירדתי לו מול העיניים על ג'יימסון כמעט חדש. שיקנא, הבן זונה. לא שציפיתי להרבה ממשקה של מכביסטים, אבל בכל זאת, יש דברים שאין עליהם מחילה.

המסע לארץ כנען

הקליניקה של הדיאטן צחי כנען נמצאת בקומת המרתף של מלון הילטון, בתוך מרכז רפואי שנקרא "מדיטון", שעל פי מיקומו (ועל פי האנשים שראיתי חולפים על פני דלפק הקבלה), מעניק שירותי רפואה משלימים למשלמים.

צחי, המשתייך לצד "מדיטון" גם לקופת חולים מכבי, נראה בדיוק כמו שהייתם מצפים ממנהל מחלקת פיתוח בחברת סטארט-אפ להיראות: לבוש תמיד בקפידה, אם כי לא באופן מעונב, אלא יותר במה שמכונה במקומותינו "ספורט-אלגנט". יש לו משקפיים אופנתיים, טבעת כסף בולטת על אחת האצבעות, משרד בעיצוב מינימליסטי למדי ולפ-טופ על השולחן. "אני שקלתי פעם 90 קילו", הוא אמר לי ברגע שלחץ את ידי לראשונה. ניסיתי לדמיין אותו שוקל 90 קילו ולא הצלחתי. כל פעם נעצרתי בסביבות ה-70 וחזרתי.

לא שיש לי סיבה לפקפק באמיתות דבריו של צחי, אלא שאחרי שבועיים, בנסיבות חברתיות, יצא לי לפגוש דיטאנית מאזור הצפון עם גוף של דוגמנית בגדי ים - שאמרה לי בדיוק את אותו משפט. אז עלה בי החשד, שמא בשיעור הראשון באוניברסיטה, עוד לפני שדיברו איתם על פחמימות, שומנים, חלבונים ורקמות, מלמדים אותם לפתוח כל שיחה במשפט בסגנון "יש לי אחד כזה בבית", או "גיסתי היתה פה בשבוע שעבר ולקחה את הלפני-אחרון" ששומעים בדרך כלל מסוחרי חשמל.

מכל מקום, אם נקבל את דבריו של צחי כלשונם ונאמין שפעם הוא היה 90 קילו (אחרי הכל גם אני הייתי פעם 90 קילו, בערך בבר מצוה), הרי שמדובר בנס דיאטני של ממש - בדיוק כמו זה שהוא עומד לחולל בי. אבל מאחר שדיאטה אינה עוסקת בנסים, צחי חיבר אותי קודם כל לאלקטרודות זעירות שממפות את הרכב החומרים בגופי לרקמות שריר ושומן.

את התוצאות ניתח צחי יחד עם בדיקות הדם שלי (הכולסטרול תקין!), ובהתחשב בגובה ובמשקל שלי הוציא פלט מנומק היטב שהגיע למסקנה שאני סובל מ"השמנה חמורה". האמת? אולי זאת מסקנה שאפשר להגיע אליה גם בלי כל הבדיקות, מסקנה שתהיה נכונה תמיד לגבי אדם במשקל 140 קילו שברשיון הנהיגה שלו לא כתוב "שאקיל אוניל". אבל ברשותכם, בואו נצא רגע מהקליניקה של צחי כנען ונדבר על הצירוף "השמנה חמורה".

הסם הנמכר ביותר

בז'רגון המקצועי, "השמנה חמורה" היא השלב האחרון לפני "השמנה מסוכנת". מתברר שהיא הולכת והופכת לפרמטר המסוכן ביותר בהשלכתו על בריאות הציבור בעולם המערבי, במיוחד באמריקה.

במושגים גלובליים, קצת עצוב וקצת מצחיק לחשוב על זה שבעוד שני שליש עולם סובל מרעב ברמות שונות, נוטה השליש הנותר למות ממחלות הקשורות לעודף משקל: סוכרת, מחלות לב ושאר מרעין בישין שיחסלו בסופו של דבר את כולנו (אלא אם יתמזל מזלנו למות בפיגוע, תאונת דרכים או סתם סרטן). העניין הוא שאוכל הוא בעצם כמו כל סם אחר: בהתחלה מתמכרים אליו, עודף ממנו גורם למשתמש ל"היי" רציני, והכמויות שיש לצרוך ממנו כדי להגיע לאפקט הנדרש הולכות ועולות עם השנים. הגמילה ממנו מלווה בתופעות של "קריז" גופני, וחמור מכך, בתופעות גמילה נפשיות שעליהן קשה בהרבה להתגבר.

לגבי אגוזים - הסנאים ברחבי העולם הולכים להודות לך בתקופה הקרובה

המסלול שעוברים המתמכרים לאוכל דומה לזה של אנשים המתחילים לצרוך כמות מופרזת של סמים או אלכוהול. הוא מתחיל בנסיבות חברתיות תמימות, הופך לצריכה מעט מופרזת באותן נסיבות, ממשיך לתחום הפרטי - בו שמנים בדרגות הביניים מרשים לעצמם את מה שהם משתדלים להצניע בחברה, למשל לנגב חבילה של חומוס בארבע פיתות בשתיים לפנות בוקר - ורק אחר כך, כשהם כבר "שמנים עם דיפלומה", הם מרשים לעצמם לצרוך ברשות הרבים את אותה כמות מזון. בשלב הזה הם נמצאים הרבה אחרי הנקודה בה יש עוד טעם להתנצל.

וכמו בכל התמכרות אחרת, מי שלא נגמל בזמן - ימות. הוא אמנם לא ימות ממנת יתר חד פעמית, אבל לאט-לאט יטפסו רמות השומן, הסוכר והכולסטרול בדמו, ומאלה עד להתקף הלב הראשון או הסרטיפיקט הרשמי שאתה חולה בסוכרת, הדרך קצרה.

למרות כל האמור לעיל, אף אחד לא חושב שצריך להגביל פרסום של מזון (תארו לעצמכם שכל דוכן שווארמה או פיצה היה צריך לפרסם אזהרה בנוסח שמופיע על אריזות של סיגריות). מעבר לזה, רוב ההורים עדיין מוטרדים יותר מהעובדה שהילדים שלהם לא אוכלים מאשר מזה שהם אוכלים יותר מדי. צלחת נקיה גורמת לכל אם פולניה לחייך מאוזן אל אוזן; ממילא היא לא תהיה בחיים כשהמאמיל'ה שלה ישכב בטיפול נמרץ עם ריצ'רץ' על החזה וצינורות בוורידים ובאף. אז מה אכפת לה? העיקר שהילד אוכל כמו שצריך.

אנחנו מוקפים באוכל, ולמי שנוטה לצרוך יותר מדי ממנו מדובר בבעיה רצינית. אפילו בזמן כתיבת שורות אלה עולים מהרחוב אל חנות המשרד שלי ריחות רוטב הפיצה בניחוח השום של "סלייס" השינקינאית, שבצמוד אליה נמצא החומוס של אכרם. ליד שני אלה יש סניף של מקדונלד'ס, ומעבר לכביש - קפה תמר, הסנדוויצ'ים של איציק ורותי, אפ קפה, פינה קטנה, שיח קפה, לחם ארז, ובתווך הקונדיטוריה הבולגרית של אברם וסופרמרקט שורצקי.

בטלוויזיה מרצדות פרסומות לפסטרממיה, זוגלובק על האש, גבינות גורמה זה מה - ולידם דוגמנים ודוגמניות על גבול האנורקסיה. רק מהפערים בין ההתמכרות לאלה לשאיפה לאלה, אפשר למות. שלא לדבר על דיאטה. בקיצור, מצבי הנוכחי משול לזה של נזיר באורגיה: מסביב יהום הסער, אך ראשי לא ישח.

בערוגת הגינה

אם היה נדמה לי שאימוני הכושר ב"אנרג'י" הם קשים, הרי שהדיאטה היא הגיהנום בהתגלמותו. וזה לא שיש לי משהו נגד עגבניות, מלפפונים או עלי תרד. אני אפילו מאוד אוהב אותם, בתנאי שהם משוחים בכמויות ניכרות של רוטב ומלווים כמה זוטות כמו קילו ספר-ריבס וערימה של תפוחי אדמה. לעובדה ש"התוספות" האלה הפכו להיות המרכיב העיקרי בתפריט שלי, לא הצלחתי עדיין - וחמור מכך, כנראה שלעולם לא אצליח - להתרגל.

אפילו אם אצא לרגע מנקודת ההנחה האופטימית שהשכל הישר ינצח, ובכל פעם למשך שארית חיי כשארצה לנגוס במשהו שיש לו ריח של אוכל תמיד אושיט את היד לעבר המגירה במקרר בה חיים יחדיו המלפפון והגזר - אני עדיין חולם בלילות על אוכל מהסוג הישן והטוב. וזה, אני חייב להודות, מוליד כמה פנטזיות לא רעות בכלל.

פעם דוגמניות צמרת שמבצעות בי את זממן היו מככבות בחלומותי הרטובים - ועכשיו אני והבנות מ"ווג" עושים את זה כל לילה, אבל על האש. מי שחושב שאין דבר מושלם יותר מלבלות לילה אינטימי בחברת סינדי קרופורד, אומר את זה רק בגלל שהוא מעולם לא אכל עם הגברת קרופורד אנטריקוט במשקל קילו וחצי, עם בצל על הגריל ותפוח אדמה בשמנת.

קחו למשל את חג השבועות, המלווה ביום הולדת לשני הילדים שערכנו בבית לפני כמה שבועות: המקרר נראה כאילו שדדתי מחלבה, והתנור - כאילו התחילו לחלק בצק עלים בחינם. את הנשמה השקעתי בהכנת סלטים עתירי קלוריות, בגלגול בורקסים ומאפים, בקליית אנטי-פסטי, בהכנת פטה גבינות שמנת עם רוטב פסטו וצנוברים קלויים און-טופ. מגש הלחם הזכיר סניף מכובד של לחם ארז, והאורחים, אפילו אם היו מביאים איתם לאירוע את כל החברים שלהם, לא הצליחו לכלות מחצית ממה שהיה על השולחן. ומה אני אכלתי? בעיקר עלי חסה - ואת הלב.

אחרי שבשבוע הראשון הרשה לי צחי לאכול רק אגוזים בגרמאז' שיכול לגרום אפילו לסנאי התקף חרדה, ולי עצמי למוכנות נפשית לאכול את הסנאי על פרוותו, בשבוע השני הותר לי להוסיף לתפריט - אולי כדאי שתשבו כדי שלא ליפול מהתדהמה - יוגורט! כן כן, מה אתם יודעים. שני גביעי יוגורט של עד אחוז וחצי ליום!

עכשיו, אתם שואלים בוודאי, מה עם האוכל? זהו, חברים, שזהו האוכל. הגעתי למקום שאי אפשר לרדת נמוך ממנו, למרות שהייתי מוכן כמובן לרדת לכל אחד שיציע לי, נגיד, בורקס. מה שכן, ירקות - כמו מלפפון, גזר, תרד, בצל, פלפל וצנון - מותר לי לאכול חופשי. אפילו מרק ירקות שאינו מכיל תפוחי אדמה. מה אתם יודעים, חגיגה.

התובנה

זה קרה לי פתאום, בדיוק כשהייתי שקוע בקיצוץ של עלי תרד טריים לסלט של ארוחת הערב (שלמעשה הוא כל ארוחת הערב). זכיתי בהארה שהפכה למשפט הכי חשוב שיש לי לומר על דיאטה, אבל גם משפט שגורם לי לעתים לפקפק בסיכויי ההצלחה של הפרויקט הזה כולו: המסע לארץ כנען הוא בעצם המסע לארץ לעולם לא.

כדי לפרש את המשפט הזה, בואו ונחזור למסע המקורי לארץ כנען: הולכת חבורה של אנשים די מותשים במדבר, מרוב ייאוש הם מתבכיינים בפני הראיס על כך שבעודם עבדים במצרים, בין נגישה לנגישה, היתה מזדמנת להם גם נגיסה פה ושם. מרוב רעב הם אפילו מפסלים עגל ענק (וכל מי שחושב שמדובר היה בעבודת אלילים, מוזמן לנסות חודש עם גזר ויוגורט). אבל מה, לאורך כל הדרך הארוכה הזאת, הם יודעים שבסוף מחכה להם ארץ זבת חלב ודבש. הארץ המובטחת.

למה אני מבלבל לכם את הראש עם חומר לימודי של כיתה ג'? אולי כדי להבהיר את הנקודה שכשרואים חוף מבטחים באופק קל יותר להתקדם לעברו. אבל כל שמן שפוצח בדיאטה "כדי להעיף איזה 20-10 קילו" נכשל עוד לפני שיצא לדרך. למה? כי להוריד את הקילוגרמים העודפים זו אולי משימה קשה, אבל מדובר רק בפרומו של המאמץ לשמור על המשקל החדש. וכמו כל התמכרות אחרת, הסכנה אורבת בכל פינה: כמו שאלכוהוליסט שנגמל תמיד יהיה חשוף לדרינק האחד הזה שיחזיר אותו לבקבוק, כמו שנרקומן שנשאר נקי במשך שנים הוא תמיד ג'אנקי בפוטנציה, ככה זה גם אצל שמנים. אלא שבניגוד לנרקומנים, למשל, לשמנים הסכנה אורבת ממש בכל פינה.

נגיד שהורדתם 20 קילו, אפילו 30. אתם נראים נהדר, הבגדים מהבר מצוה עולים עליכם בקלות, הנשים ברחוב הן אסקופה נדרסת לרגליכם, חדר הכושר היה לביתכם השני והעתיד נראה ורוד. עדיין, כל "על האש" שבו תתפתו לקבב קטן ותמים לכאורה - עלול להיות הצעד הראשון בדרך למקרר בשתיים בלילה, עם חלה מופשרת מהפריזר ביד אחת, קופסה משפחתית של חומוס בשנייה ושקית תפוצ'יפס כדי להמליח קצת את הטעם.

וזה בעצם מה שהכי קשה לי בכל העניין: לא הדיאטה היומיומית שאני חווה עכשיו, אלא הידיעה כי לנצח אוכל גזר, אלא אם כן אני רוצה לחזור להיות השמן ההוא בבגד הים הכתום שהיה ללוגו של הפרויקט הזה. והיצר, שהוא אבי כל חטאת, כל הזמן מציק: "אתה רעב, רד למטה וקח לך סלייס של פיצה", לוחש באוזני השדון עם הקלשון. "הרי לפני הדיאטה היית אוכל ארבעה כמוהו אחרי האוכל, אז מה כבר פיצה קטנה יכולה להזיק, מקסימום תרוץ עוד כמה דקות על המכשיר הטיפשי ההוא". ומי שהמציא את המשפט לפיו השד אינו נורא כל כך, לא היה אף פעם בדיאטה.

איכות והסביבה

אני מקווה שניצלתם את ההפסקה הקטנה כדי לקנח היטב את האף ולנגב את הדמעות מרוב הזדהות עם סבלי, אבל זה הזמן לדבר גם על הדברים הטובים.

נתחיל בארון הבגדים למשל: כבר שנה שז' שתחיה (וכדי להבהיר את העניין אחת ולתמיד: לא קוראים לה זיוה, זלדה או זמבורה. ה-ז' היא בסך הכל קיצור של "זוגתי", ולפיכך ה"ז' שתחיה" מייצג את הביטוי "זוגתי שתחיה", וגם משאלת לב כמוסה) מנדנדת לי שאסדר את ארון הבגדים שלי, בלי הצלחה מיותרת. גם מפני שבתוך הבלגן הפרטי שלי אני מוצא לרוב את מה שאני מחפש, וגם מפני שבגדים ושמנים אינם חברים טובים.

חולצת צווארון מחויטת בתוך המכנסיים נהגה לעמת אותי באכזריות עם קווי המתאר של הכרס המשתפלת, וחולצות הטריקו החתיכיות גרמו לי להיראות כמו פו הדוב. בקיצור, לו היה לי שקל על כל כפתור בחולצה שעף מאזור החזה שלי, או חצי שקל על כל ריצ'רץ' שפקעתי בימי חיי, הייתי עכשיו המו"ל של העיתון הזה ולא אחד מכותביו. והנה, גבירותי ורבותי - מהפך.

זה התחיל עם הרגשת בדידות קלה בתוך חולצת מנצ'סטר יונייטד, זו שפעם הייתי ממלא עד אפס מקום ועכשיו יש בה מקום גם לגיגס ולבקהאם. זה המשיך בכך שפתאום שמתי לב שחולצות הצווארון לא בורחות לי מהחגורה עם כל תנועה של הצוואר, שלא לדבר על החגורה עצמה, שהלכה והתהדקה לה חור אחרי חור.

במוצאי השבת האחרונה מצאתי את עצמי מודד בגדים להנאתי ומגלה בסיפוק רב שחולצות יפות שלא לבשתי שנים, וגם הליווי'ס ההם שרק מתוך כבוד לזכרונותי מהמזרח הרחוק סירבתי להשליך, נהיו פתאום רלוונטיים למצבי. חגיגה אמיתית - שזכתה כבר להגדרה "אופנת כנען" ע"ש מייסדה, צחי כנען הדיאטן. נכון שלא כל הפריטים באופנת כנען אופנתיים כל כך, אבל מצד שני, אין שום בגד מעצבים שיעניק ללובש סיפוק גדול כמו לבישת חולצת טריקו מהוהה מלפני שבע שנים.

אלא שבתוך כל האופוריה הזאת, לא יכולתי לשים לב לכך שז', על אף שזכתה בבעל משופר (וזו, כמובן, רק ההתחלה) ובארון בגדים מסודר, אינה כתמול שלשום. תחילה נטיתי לייחס זאת לעומס הרב בעבודתה (ז' היא אשת קריירה שעסקיה חובקים עולם וגם, כמובן, מאהבת מושלמת), אבל אחרי שמדי ערב נאלצתי לצפות בה מתייסרת מול בבואתה במראה לאמור "תראה איך השמנתי" - התחלתי להבין שז' זו, שנהגה לרדות בי שנים על משקלי העודף, מתקשה להסתגל למציאות החדשה.

גם רן הקטן נראה די מודאג. בגיל שלוש, כך נראה, מה שיותר גדול הוא יותר יפה. כשהוא בהיי, הזאטוט נוהג לפלוט לעברי: "כשאני אהיה גדול אני אהיה יותר שמן ממך". והנה אבא שלו הוא עדיין הכי גדול בגן, אבל כבר לא שמן כמו פעם. הגר בת השבע דווקא מרוצה. היא עכשיו בגיל של האיניות, דקה לפני ה"איזה חתיך", ומבחינתה אבא שווה הוא מקור לגאווה, כך שהתגובות שלה די מאתגרות: "אתה כבר פחות שמן, אבל עדיין אתה שמן". משפט שמסביר, אגב, למה חשוב לחנך ילדים לחשיבה ביקורתית.

אבל ז', אהובת נפשי, אשת חיקי, דווקא היא היתה למכשול הגדול ביותר בחיי החדשים. הכיצד? הנה כמה אפשרויות: הראשונה היא ש-ז', שחיה בשלום יחסי עם החמישה-שישה קילו העודפים שלה, התחילה להרגיש אותם ביתר שאת על רקע חזותי המתכווצת.

האפשרות השנייה היא שז', בעלת הנטייה הקלה לשנאת גברים, הגורסת תמיד ש"יאללה יאללה, כולכם אותו זבל" (מה שנכון במידה מסוימת, תודו), התחילה להרגיש מאוימת. אם פעם הסיכוי היחיד שמישהי תאסוף אותי שיכור מפיק-אפ בר היתה באמצעות פיק-אפ טראק, עכשיו יכולות להיות - אמנם בשוליים הסהרוריים של הנואשות - גם כמה מתעניינות. ואם יש מקום שבו השוליים הסהרוריים של הנואשות מספיקים אפילו לדאבל פארקינג של סמי-טריילר, זהו הפאב התל אביבי המצוי.

האפשרות השלישית, שאותה חייב לקחת בחשבון כל מי שעושה מהפך שכזה בחייו, היא המדאיגה ביותר: האנשים שאהבו אותך שמן וחביב עלולים שלא לחבב במיוחד את היצור החדש שבוקע ממך. פתאום אתה מאיים: למשל על אשתך שפעם ראתה אותך מלכסן מבט לעבר כוסית ברחוב, ומתחילה לחשוש שהנתיב הזה הפך לדו-סיטרי; או על חבר בעל מראה ממוצע, שפעם הרגיש חתיך לידך והיום כבר קצת פחות. וזה לא שהפכתי לכזה דוגמן, בטח שלא לכזה תותח, אבל סימנים מדאיגים לכך שהסביבה הקרובה לא מתה על השינוי שמתחולל בי כבר יש בשטח למכביר.

אי אפשר לסכם את הקטע הזה בלי לציין שאולי גם לי יש חלק קטן באשמה: אני כבר לא מדבר על המוזרויות הקטנות שפיתחתי, כמו להתקרב לאנשים שחזרו מהפסקת צהריים ולרחרח להם את הפה, אלא לזה שנעשיתי מעט קצר רוח לסביבה. אולי זה בגלל הצורך לשלב עבודה, הורות ולפחות שעתיים של חדר כושר ביום, ואולי בגלל הרעב הנוגס בי בכל פה.

ב, בתור מי שאוכל בערך קילו של עלי תרד חי לשבוע, אני הולך לנתץ לכם פה מיתוס ילדות: זוכרים את המלח ההוא, פופאי, הציפלון שקופסת תרד אחת היתה מכניסה בו כוחות על טבעיים? ובכן, זה לא בגלל התרד. זה בגלל שהוא נאלץ להסתפק בתרד בזמן שבלוטו מרביץ המבורגרים כאילו אין מחר. שימו לידי איש עם המבורגר בזמן שאני חותך את עלי התרד לסלט - ותראו איך חניבעל לקטר הופך למועמד לקבלת "אות הנשיא למתנדב". מישהו מתנדב?

מצב ביניים

זהו השבוע השמיני לפרויקט, ומשקל הקיפניס מגיע לכ-125 ק"ג. זה בערך פעמיים בראד פיט, אבל כבר למעלה מ-15 קילו פחות מקיפניס השמן.

אחרי שבועיים של אגוזים עברתי לתפריט של ארבעה כריכים מלחם קל ליום ומהם לתפריט של גבינות, טונה (במים), ביצה אחת ושני יוגורטים ליום. ירקות, כאמור, חופשי. זה לא קל אבל די משתלם, במיוחד ברגע שבו אני מתייצב בקליניקה של צחי כנען ומגלה שהבאתי איתי קצת פחות קיפניס מבפעם הקודמת.

במכון הכושר אנרג'י הצלחתי להתייצב על 50 דקות של סטפר ליום (או מכשיר אירובי אחר, במידה והסטפר תפוס), 36 קילו ללחיצה בכל מכשיר אימון משקולות (גב, חזה וידיים) וכ-150 כפיפות בטן. "סופר מריו", גיבור הפרק הקודם, מנסה לאתגר אותי כל הזמן בתרגילים חדשים, ומדי פעם מביט בי במבט שמזכיר את זה של ד"ר פרנקנשטיין האגדי לאמור: "איי קריאייטד א מונסטר".

והנשים? ובכן, אלה עוד לא עומדות בתור (כאילו שיש להן סיכוי), אבל גם לא נמלטות על נפשן - חוץ מאשתי החוקית, שיצאה למסע עסקים למשך רוב חודש יוני. אם הדיאטה שלי תשרוד את המונדיאל, מחכה לה הפתעה רצינית כשתחזור.