קלולס מטיילת בערבה

איך נוסעים לערבה? מאוד פשוט. נוסעים מתל אביב צפונה, עושים סיבוב פרסה בצומת בנימינה וזהו, מגיעים לערבה. זה, בכל אופן, מה שקרה לנו ערב אחד.

פארק תמנע. הלילה נעים, הרוח מלטפת אותנו ברכות. היות ושכחנו את המקלות של האוהל אנו נאלצים להסתפק בלינה תחת כיפת השמיים, בכניסה לפארק, על גבי מזרון מתנפח. ליאור, מתברר, מפחד מנחשים וזוחלים אחרים. קלולס מאמינה בקארמה, ממש כמו בטי רוקאווי.

פזצט"א

בחמש בבוקר ליאור קם ומתחיל לצלם את הזריחה. מעט מאוחר יותר, ביטבתה, אנחנו מתכננים את המשך היום. ליאור מפנטז כבר הרבה זמן על צילום דיונות בערבה הנקראות חולות כיסוי, אולם בערבה (וליתר דיוק בתחנת הדלק של יטבתה) מסתובבים רק עולים חדשים מארגנטינה שאינם יודעים אפילו מה פירוש המילים "חולות כיסוי". בסופו של דבר הוותיק שבחבורת הארגנטינאים מספר שיש דיונות קטנות ליד הישוב סמר.

ואכן, מעט דרומה מיטבתה, ליד סמר, מתנוססת דיונה צנועה. אנחנו כאן לבד, אלא מה. הרוח הנעימה (והמפתיעה בעונה זו) מלטפת אותי כשאני במרומי הדיונה, משקיפה על ליאור שזוחל בחולות, ספק בשאיפה למצוא את הפריים המושלם, ספק בנסיונות לשחזר פזצט"אות מימי הזוהר בצבא.

גם בקעת תמנע היא מכתש, אך בשונה ממכתש רמון, כאן המכתש נוצר על ידי כוחות שדחפו מהצדדים ולא מלמטה. מכתש תמנע נוצר כאשר הר תמנע החל להתרומם, לפני כ-70 מיליון שנה. ההתרוממות גרמה להרמה ולקימוט שכבות אבן גיר ואבן חול שכיסו את ההר. כתוצאה מהקימוט נסדקו שכבות אבן הגיר. מי הגשמים החלו לטפטף ביניהן והחלו תהליכי בליה וסחיפה אשר הרחיבו והעמיקו את המכתש ויצרו את הפטריה ואת עמודי שלמה, שעשויים אבן חול אדומה, כהה וקשה. באבן החול ממנה עשויים עמודי שלמה משולבים גושי גרניט וחלוקי קוורץ המעידים על נחלי איתן שזרמו כאן לפני עידן ועידנים. על אחד מקירות העמודים מתנוסס ציור קיר מצרי בו מתואר רעמסס השלישי מגיש מנחה לאלה חתחור. למרגלות העמודים ממוקם מקדש קטן המוקדש לאלה זו.

קרירות הלילה כבר התפוגגה. אני מקוששת מעט צל לצד הפטריה. בהמשך אני מוצאת את עצמי מטפסת על קשתות למיניהן. הקשת הגדולה, שלושה מטרים גובהה, נוצרה גם היא בתהליכי בליה כימית. "עכשיו על הקשת השניה", פוקד ליאור. "יוסל'ה איך זה קרה", אני שואלת את עצמי תוך שאני מנגבת את הזיעה. איך קרה שבשביל זמן איכות עם ליאור אני מטפסת על קשתות, כפי שעשיתי בטיול השנתי של כיתה י"ב כדי להיות קרובה לחתיכים של הכיתה?

חילול מכתש

המסלול מסתיים במאהל בדואי אפוף ריח גמלים, בסמוך לאגם המלאכותי של הפארק הזוהר בירוק. משם אנחנו ממשיכים לאילת רק כדי לגלות שהיינו צריכים להשאר מחוץ לה: חם, דביק, צפוף, תיירותי. לא כיף. ארבעים מעלות מתישות במיוחד שולחות אותנו בחזרה לרכב הממוזג.

אט אט מתחלפים נופי הערבה והנגב בנופים אורבניים, שכוללים בין היתר שלטים כמו: סופר "כמעט חינם" (שזה בן דוד קיצוני של "חצי חינם"). אנחנו מדמיינים יחדיו את דור העתיד של מרכולי המדינה: סופר "יאללה נשברתי, קחו בחינם" או: "סופר- עליי". הערבה מצטיירת כעת כזכרון רחוק ונעים.

• ליאור פילשטיינר הוא צלם מקצועי. לאתר שלו לחצו כאן.