איפה הם היום - הרולד קילינג

בניגוד לרבים מהזרים שהיו פה בישראל, הרולד קילינג אינו רואה בארצנו הקטנה סוג של מולדת שנייה. למעשה, הגארד הזכור לטוב מסוף שנות השמונים ככוכב מכבי רמת גן וכמלך הסלים הבלתי מעורער של הליגה, מודה כי הרגיש קצת בודד בישראל ובשבילו דווקא ונצואלה היא בית. במדינה הדרום אמריקנית עשה לעצמו קילינג שם של אליל מקומי אמיתי ובנה לעצמו קריירה ארוכה, אותה סיים רק לפני שנה וחצי, קצת אחרי שהספיק לחזות מקרוב בדירק נוביצקי, פול פירס ומנו ג'ינובילי באליפות העולם האחרונה באינדיאנפוליס 2003, כשחקן הנבחרת מוונצואלה.

"פרשתי אחרי הרבה שנים בקבוצת מרינוס פורטו לה קרוז", אמר קילינג בן ה-42 בשיחה מביתו שבאטלנטה. "אחרי פרישתי הקמתי שני בתי מחסה לילדים מעוטי יכולת. אני דואג להם לגג מעל הראש ומזון בבטן וזה משמעותי מאוד ביותר עבורי. אני מצליח להתפרנס מזה, כי הממשלה תומכת בעסק הזה. למרות שהעיסוק הזה לוקח הרבה מזמני, אני לא מוותר על כדורסל. אני מרגיש הרבה יותר צעיר מגילי ומוכיח את זה בליגה מקומית, בה אני משחק פעמיים בשבוע. אנחנו חבר'ה ותיקים ששיחקו מעבר לים. הכשרון והניסיון נשארו, אבל אני גם עדיין בכושר טוב".

קילינג אוחז בגופיה מספר 21 בחברת ילדיו (צילום: אדוארדו ואז'חה)

ב-1985 התחיל קילינג את הקריירה שלו כמקצוען בדאלאס מאבריקס, שבחרה בו בסיבוב השלישי בדראפט. זמן קצר לאחר מכן נפלט מה-NBA ויצא לחפש את מזלו בפיליפינים ובוונצואלה וב-1987 אף בישראל, כשחקן מכבי רמת גן, לצידם של סטן מאיו, אמיר בינו ועמי נאווי ותחת הדרכתו של אפי בירנבוים.

- איך הגעת לישראל?

"ב-1987 הייתי בסן פרנסיסקו ומישהו הציע לי לבוא לשחק בישראל. זה היה כל הסיפור ולא ממש היתה לי בעייה להגיע. לא פחדתי. היה לי ניסיון מחוץ לארצות הברית ודיברתי עם שחקנים ששיחקו בישראל והם אמרו לי שכל עוד משלמים לך, אין בעיה. דון רובינסון (שחקן עבר של הפועל ת"א) אמר לי שאם אתמקד בלשחק כדורסל ולחזור הביתה, אהיה בסדר".

שנתיים לאחר הגעתו עזב קילינג את ישראל, וחזר לוונצואלה לקבוצת מרינוס פורטו לה קרוז, אותה הוביל לאליפות. "ב-1992 התחתנתי עם בחורה מקומית וקיבלתי אזרחות. זה קצת פגע בי, כי בוונצואלה שחקנים מקומיים נבחרים בדראפט וב-1996 טורוס דה ארגואה, הקבוצה הכי גרועה, לקחה אותי במקום הראשון. הובלתי את הליגה בנקודות (30 בממוצע למשחק) ואסיסטים (6.2 למשחק) והבאתי אותם עד לפלייאוף, אבל לא יכולתי להמשיך לעשות הכל לבד והפסדנו. זה קצת מזכיר את רמת גן. גם היא היתה קבוצה די גרועה".

- מה הסוד של הליגה בוונצואלה. זרים רבים ששיחקו בישראל הגיעו גם לשם.

"הרבה שחקנים מגיעים לשחק בוונצואלה אחרי שהם גומרים את העונה בישראל, או בליגות האחרות באירופה (קילינג הספיק לשחק במקביל גם שלוש עונות בצרפת). בגלל שכמקצוען אתה בכל מקרה צריך לשמור על כושר, אתה יכול לוותר על החופשה ובמקום לשחק בוונצואלה בקיץ. המדינה דומה לאילת, אבל בגדול. מזג האוויר טרופי, יש ים והנשים אקזוטיות. גם הכדורסל כיפי. הרמה טובה. יש הרבה שחקני NBA ובניגוד לליגה בישראל, נהוג לשחק שם יותר 'פריסטייל'. בלי תוכניות משחק מורכבות מדי".

"הכדורסל בישראל היה שונה לגמרי מהסגנון שלי", נזכר קילינג. "אני שחקן קצת פרוע, שלוקח את הכדור לסל והסגנון אצלכם מתבסס יותר על קליעה מבחוץ. לי אין יד מוצלחת במיוחד משלוש. אבי שילר (עליו קילינג מספר שהיה זורק באימונים "אלף פעמים משלוש") וליאור ארדיטי היו קלעים הרבה יותר טובים ממני וכך אפילו סטן מאיו, שהוא בכלל שחקן פנים. אני הייתי הרבה יותר אתלטי ועשיתי את הנקודות שלי בחדירות. ליי-אפים ודאנקים הם דרך טובה לצבור נקודות. למזלנו, אפי רצה שנשחק מהר וכך לכולם היו הזדמנויות לקלוע, למרות שבאופן טבעי, אני וסטן קלענו את מירב הנקודות".

בכלל, נראה כי קילינג מלא הארכה למאמן הנוכחי של הפועל תל אביב. "אפי הוא אולי המאמן הכי טוב שהיה לי אי פעם. הוא נותן לשחקנים לעשות את מה שהם טובים בו ולא מסרס אותם. אפי לימד אותי שאני חייב לתת את הכל בכל משחק כדי לנצח. לפני זה דברים היו באים לי בקלות. בישראל זה כבר לא עבד והייתי חייב להיות בשיאי כל פעם. לצערי, גם זה לא תמיד הספיק, בטח לא מול מכבי. אני זוכר שהיתה פעם שהובלנו עשרים הפרש במשחק מולם והרגשנו שאנחנו יכולים לעשות את זה, אבל אז השופטים נטפלו אלי ונכנסתי לבעיית עבירות. כשחזרתי, זה היה מאוחר מדי. אני הייתי העוגן של הקבוצה שהיתה די בינונית, למרות שהצלחנו להגיע לגמר הגביע מול מכבי".

בוונצואלה זכה קילינג לחוות איך זה להיות אלוף סדרתי. "כששיחקתי בדה לה קרוז מארגואה, זכיתי בשלוש-ארבע אליפויות. זו המקבילה של ונצואלה למכבי תל אביב, למרות שאין כמו מכבי בכל העולם. אחרי שפרשתי בסיום עונת 2003, חזרתי לוונצואלה הקיץ, מכיוון שזומנתי לטקס תליית הגופייה שלי באולם והוצאתה מסבב החולצות. זה היה הכבוד הגדול ביותר שקיבלתי בחיי. הייתי שמח לקבל כבוד דומה גם ברמת גן, למרות שאני מרגיש שלא עשיתי מספיק. הייתי מלך הסלים, אבל לא הצלחנו לזכות באליפות. טוב, זה בלתי אפשרי כשמכבי בסביבה".

הגופייה מספר 21. קילינג לעד (צילום: אדוארדו ואז'חה)

- איך התרשמת מישראל?

"האמת היא שהתאכזבתי קצת מהתרבות שפגשתי בישראל, במיוחד בכל הנוגע ללכידות החברתית בקבוצה. בוונצואלה עושים הכל ביחד, משחקים, אוכלים ויוצאים לבלות. בישראל זה היה שונה. גמרנו להתאמן וכל אחד חזר לביתו. לא נתנו לי מכונית, אז הייתי הולך ברגל לדירה שלי ליד כפר המכבייה. השתעממתי. לא היו כבלים אז ולא הצלחתי להבין שום דבר בטלוויזיה הישראלית. הייתי צופה כל היום ב'סופרבוק' וב'פליינג האוס' (תוכניות אנימציה על התנ"ך והברית החדשה, ששודרו בשנות השמונים בערוץ המזה"ת). אלו אמנם סדרות מצוירות לילדים, אבל לא היה לי משהו אחר לראות".

"בהתחלה היה לי ממש קשה. הרגשתי קצת בודד ולא הכרתי אף אחד. לא ידעתי איפה הדואר, או מהן המסעדות שכדאי ללכת אליהם. למזלי פגשתי את דורית, שחקנית כדורסל שהיתה שכנה שלי. דורית לקחה אותי תחת חסותה, דאגה לי והדריכה אותי. התאהבתי בה ואפילו לקחתי אותה איתי לחופשה בארצות הברית. זו היתה דרך שלי להוקיר לה תודה על הטיולים שהיא עשתה לי באילת, ירושלים, בית לחם ושאר המקומות".

- בישראל המתאזרחים מעולם לא התלהבו יותר מדי לשחק בנבחרת. מה גרם לך להתחייב לוונצואלה?

"זימנו אותי לנבחרת ב-99' ולא הייתה סיבה שאסרב, למרות שמדובר במטלה נוספת. קודם כל, העונה שם קצרה יותר מבישראל ולכן זה לא כזה עול לתת אקסטרה. בנוסף לכך, זה היה כבוד גדול עבורי. זה היה צעד כמעט חסר תקדים שמתאזרח משחק עם הנבחרת. חוץ מזה, יצא לנו לשחק מול נבחרות ארה"ב וארגנטינה כמעט כל שנה. אני אישית שיחקתי מול ג'ינובילי כמה פעמים ויצא לי גם לשמור על טים הארדוויי, גארי פייטון וג'ייסון קיד, שהם חברים אישיים שלי, כמו גם סטיב נאש (יוצא אוניברסיטת סנטה קלרה כמו קילינג), עליו שמרתי במשחקים מול קנדה".

"למעשה באינדיאנפוליס לא שיחקתי בכלל, כי המאמן רצה לתת הזדמנות לצעירים, אבל הייתי בסגל מכיוון שאני הייתי שותף להעפלה שלהם והם רצו להוקיר לי תודה על זה. אגב, את חוויית הכדורסל הכי מדהימה שלי חוויתי ביד אליהו, שם ראיתי את דראזן פטרוביץ' דופק 59 נקודות על הראש של הפועל ת"א (ציבונה זאגרב ניצחה את האדומים 93:103 במסגרת גביע המחזיקות ב-1988). סטן אמר לי שאני חייב לראות את הבחור ולא האמנתי. חבל שהוא מת בגיל צעיר כל כך בתאונת דרכים".

- גם קוין מגי מת בתאונת דרכים.

"לא ידעתי את זה. הוא היה השחקן הכי חזק וקשוח שפגשתי בישראל. אולי טוב שלא נתנו לי מכונית ברמת גן. אצלכם תמיד נהגו מהר מדי".