רוחות של רוקנ'רול
למרות הגימיקים והקלישאות, הסקורפיונס הדגימו לקהל הישראלי מהו רוק איצטדיונים כהלכתו. התגעגענו
כמו יקים טיפוסיים פתחו הסקורפיונס את ההופעה בדיוק בזמן, דבר שראוי להערכה - שמונה וחצי זה שמונה וחצי, ועדיף שמונה וחצי על עשר בלילה, ובטח על חצות, השעה בה נהוג להתחיל הופעות פה.
הסקורפיונס היא אחת הלהקות הוותיקות בסצינת הרוק, ומהיציבות יותר בהרכב שלה, מה שניכר היטב על הבמה בהופעה מגובשת, מושחזת, מדויקת ומלהיבה. הם פתחו את ההופעה עם שירים מהאלבום האחרון והמוצלח שלהם, שהיו קצת פחות מוכרים לקהל, אבל היוו פתיחה מצוינת לקראת הבאות.
התאורה המחשמלת, הסאונד מצוין שלא החסיר פעימה מאף כלי נגינה, וקלאוס מיינה בעל הקול הכי גרמני בסצינה היו חבילה משובחת. לאורך ההופעה הלהקה לא פספסה שום גימיק אפשרי, הגיטריסטים רודולף, מת'יו ופאבל קפצו והשתוללו כמו בני טיפשעשרה מתלהבים ועמדו בפוזות שיכולות להפוך לפוסטר בבית הספר לרוקיסטים מתחילים. מיינה התמסר לקהל בצרחות וצעקות שהעבירו צמרמורת קולקטיבית. הוא גם הכין מבעוד מועד מצבור של מקלות תיפוף שנזרקו לקהל לאורך כל ההופעה וגרמו להתפרצויות אנרגיה בלתי נשלטות.
על התוספת של ליאל להופעה ניתן להתווכח. מצד אחד, מה לרוקיסטים קשוחים ומרעישי עולמות ולזמרת פופ צעירה? מצד שני קשה להתעלם מהקול המדהים ומהאומץ שלה. הביצוע המשותף ל-send me an angel היה חמוד, שיתוף פעולה קלאסי בין אמנים מצוינים. בביצוע המחודש ל"תשמור על העולם ילד" קצת הלכתי לאיבוד בסבך המלל האנגלי של השיר, לפחות בתור הפוגה ורגע למנוחה זה היה במקום. כך גם בכל הקשור לסולו התופים של ג'ימס קוטק שהיה יותר טכני ומשעשע מאשר בעל איכויות מוזיקליות, ובשיא הטרוף הוא ניפץ בקבוק בירה על ראשו מה שסימן למיינה (שהחליף חולצה) שהגיע הזמן לחזור לבמה ולהמשיך בהצגה.
שיא הערב הגיע בהדרן, או יותר נכון בהדרנים, אחרי שהלהקה חזרה לבמה וקלאוס החליף עוד חולצה, הגיעו הרגעים הגדולים של הבלדות. זה התחיל ב-still loving you המרגש והגיע לפיצוץ של רגש ורומנטיקה עם wind of change, אותו הקדיש קלאוס לנפגעי הפיגוע בלונדון שהתרחש באותו בוקר. לא היה איש בקהל שלא ידע את המילים ולא מצא לא בן/ת זוג להיצמד אליו, ענק.
בהתאם לרגע, הוזמנה ליאל שוב לבמה. היא עלתה בשמלה לבנה, וביחד הם ביצעו את "ירושלים של זהב" בעיבוד חופשי לאנגלית ובתוספת פן רוקיסטי ששינה לשיר את המבע האמוציונלי, לכיוון של בלדה רומנטית שלא מתיישבת עם הצורה בה הוא יושב בתודעה הישראלית. שיא נוסף של הערב הגיע בהדרן הרביעי, או החמישי (מי סופר?) בביצוע כסאחיסטי ל-rock you like a hurricane שהעיף את הקהל לשמיים.
זאת היתה תצוגת הרוק הטובה ביותר שנראתה במחוזותינו לאחרונה, גם אם נוטפת גימיקים צפויים מראש, הסקורפיונס ענו על הציפיות. להתראות אצל פיל קולינס.
לפנייה לכתב/ת 
