שתף קטע נבחר

מפגעים מהסוג השלישי

"מלחמת העולמות" שב ומזכיר באותות ובמופתים למה סטיבן ספילברג הוא הבמאי הכי כביר עכשיו בהוליווד

אם אתם עדיין לא ממש מתמצאים בהיסטוריה של המדור הזה, הנה תקציר העשור האחרון: איכשהו קרה, ואני יכול להאשים כאן רק את עצמי, שהפכתי למין דובר לא רשמי של סטיבן ספילברג בארץ. הוא הבמאי ההוליוודי האהוב עליי וסרטו "אי.טי" מ-1982 מככב בראש רשימת הסרטים האהובים עליי (בחירה שבהחלט מייצגת את טעמי, אבל גם שיש בה יותר מקמצוץ דמגוגיה). מכאן יוצא שעם כל סרט חדש של ספילברג מיד חושדים בי שאני אהיה בעדו, לא משנה מה. כאילו שכשזה מגיע לספילברג חוש השיפוט שלי נפגם. נפגם או לא, אני יודע מה אני אוהב. ומ"מלחמת העולמות", סרטו החדש ומרסק הקופות של ספילברג, יצאתי משולהב, עם דופק מואץ ובהשתאות מוחלטת. כששמעתי מחוץ לאולם הקולנוע מבקר קולנוע נערץ אומר לעמיתו "בושה וחרפה", נזכרתי שעדיין בכל זאת לאנשים שונים יש טעמים שונים. עכשיו תשפטו לבד: האם התלהבתי מ"מלחמת העולמות" כי אני מעריץ שוטה של ספילברג ואני מוכן לקבל כל שטות שלו? או בדיוק להפך: אולי אני חושב שספילברג הוא במאי כה אדיר בדיוק בגלל היכולת שלו לייצר סרט כה מסעיר כמו "מלחמת העולמות"?

 

לטוב ולרע, ספילברג מייצג מאז 1975 את פני הקולנוע ההוליוודי (ובשנים האחרונות הוא שוב בשיאו). הוא אינו חייל מיומן בצבא ההוליוודי, אלא הוא העומד בראשו. לטוב ולרע, סרטיו יוצרים את הסטנדרט ההוליוודי. התעשייה כולה מגיבה אליהם, בין אם בניסיונות חיקוי או בניסיונות לשבור את ההגמוניה ולייצר אלטרנטיבה. חשיבותו של יוצר עם הכוח של ספילברג נמצאת לא רק בכך שהוא מכתיב את המיינסטרים, אלא שבאופן עקיף הוא גם עוזר לנסח את השוליים. יוצר אירופי או עצמאי שסולד מספילברג ורוצה שסרטיו יהיו "אנטי-ספילברג", עדיין מנסח את עצמו מולו.

 

אם יהיה ערך "קולנוע הוליוודי" באנציקלופדיה בריטניקה, אפשר לשים שם את כרזת "מלחמת העולמות". זהו הקולנוע ההוליוודי. עשיר, מיומן, רועש. אבל זהו קולנוע הוליוודי במיטבו, זוהי הוליווד הקלאסית, הוליווד שאותם מבקרים שמקניטים את ספילברג עכשיו כה מתגעגעים אליה. המקום שבו אמנות נפגשת עם טכנולוגיה, והבעה אישית פוגשת בידור המוני. היכולת של ספילברג לספר סיפור סוחף שנובט מתוך העולם הביוגרפי שלו, עולם הפחדים והספקות הפרטי שלו, ושיתקשר עם עשרות מיליונים ברחבי העולם, הופכת אותו לאחד הבמאים החשובים ביותר בתולדות הוליווד, שם למעלה ליד אלפרד היצ'קוק (וצריך לזכור שגם היצ'קוק זכה להצלחות קופתיות, אבל ליחס מזלזל משהו כמעט עד סוף הקריירה שלו מצד הביקורת, שהגדירה את סרטיו כבידוריים בלבד אך נטולי ערך אמנותי.).

 

"מלחמת העולמות" נראה כמו אוסף הלהיטים של ספילברג בעשר השנים האחרונות, השנים הפסימיות שלו. מילת המפתח בשם הסרט היא "מלחמת". וזהו אכן סרט מלחמה. סרט אסונות (ולרגעים אפילו, כמה אופנתי, מעין סרט זומבים). העיבוד העדכני, הנאמן למחצה, לספרו של ה.ג' וולס עוסק בפלישת חייזרים שמבצעים חיסול שיטתי ופרטני של בני האדם במטרה לכבוש את כדור הארץ. אל תוך מתקפת הטרור הזאת נקלע טום קרוז, כאב גרוש ויהיר, ששומר על ילדיו באותו סוף שבוע. מתוך הפאניקה המוחלטת שהוא שרוי בה הוא מחליט שכדי להינצל הוא צריך לרוץ הביתה לאמא. כלומר, לאמא של הילדים שלו. וכך, בלי היגיון ממשי, פרט לרצון לנוס ולתפוס מחסה, הם יוצאים למסע מניו ג'רזי לבוסטון. מה שמעניין מבחינה תסריטאית בסרט הוא שלמעשה אין שום קשר עלילתי בין סיפורו של טום קרוז וסיפור פלישתם של החייזרים, פרט לכך שהם מנסים לצוד אותו והוא מנסה להתחמק.

 

להבדיל מסרטי אסונות כמו "היום השלישי", שבהם גיבור הסרט הופך מאיש פשוט למושיע של העולם, הגיבור של "מלחמת העולמות" גומר את הסרט פחות או יותר במקום שבו הוא התחיל אותו. אכן, הוא למד דבר או שניים על אחריות, הישרדות ואבהות, אבל מצבו החברתי והקוסמי נותר בדיוק אותו דבר. בדרך, מנקודת היציאה אל נקודת הסיום, ספילברג מטעין את הסרט בכמה סצינות בלתי נשכחות. כרגיל אצלו, הסרט בנוי מאוסף סיקוונסים ארוכים, כל אחד מהם מתפקד כמעט כסרט עצמאי.

 

עולם הדימויים של ספילברג המאוחר נהיה כבר מוכר: שואה ורדיפה הפכו לאובססיה עבורו. סצינות שלמות של פליטים מבוהלים במנוסה ושל אויב שנחוש להשמידם. במידה רבה זהו לא פחות סרט שואה - או לפחות סרט העושה שימוש בטרמינולוגיה הקולנועית של השואה מ"רשימת שינדלר". זהו לא פחות סרט מלחמה מ"להציל את טוראי ראיין". זהו לא פחות סרט הרפתקאות מ"מפארק היורה". ויש בסרט המון מהנושאים הקשורים, שוב, לרדיפה ולשייכות, שהועלו קודם אצל ספילברג ב-"A.I". נכון, אפשר להגיד שהוא חוזר על עצמו. נכון, יש רגעים שנראה שהוא אף ממחזר את עצמו (או לפחות מעתיק מעצמו סצינות). אבל התוצאה הסופית מתגבשת היטב לגוף העבודות העכשווי שלו, ונותנת להן תנופה היסטרית שלא היתה שם קודם. מעל לכל, "מלחמת העולמות" היא חתיכת רכבת הרים.

 

מה שמביא אותנו לשאלה המטרידה: מה פתאום סטיבן ספילברג עושה סרט על חייזרים קטלניים? הרי זה האיש שב"מפגשים מהסוג השלישי" וב"אי.טי" לימד אותנו שאין לנו מה לחשוש מפני חייזרים. אז מה פתאום הוא מפתח אצלנו חייזרופוביה? בשנות ה-50 הפכו סרטים על פלישת חייזרים שוחרי רעות למטאפורה הוליוודית מקובלת. החייזרים - או מפלצות ענק בסרטי אימה אחרים - ייצגו רוע מוחלט, זר, בלתי מוסבר ושאי אפשר לשאת ולתת איתו. אלה היו ימי המלחמה הקרה, וחייזרים ייצגו את האימה מפני הקומוניזם או פצצת האטום. הם שללו מפני האויב פנים אנושיות, או אפילו מניע רציונלי. מה שהיה כה מופלא ב"מפגשים מהסוג השלישי" הוא שהסרט התחיל כסרט אימה רגיל - מישהו פולש אלינו וחוטף את ילדינו! - אבל נגמר בהידברות. החייזרים בסרט שוחרי שלום. הנזק שהם עשו היה תמים ובלתי מכוון. הם ידידותיים. לכן, פניית הפרסה שעושה עכשיו ספילברג קצת מטרידה. זה לא מתאים לו.

 

ובכל זאת, למה? יש שלוש תשובות אפשריות. את הראשונה אפשר לחפש בספרו של וולס מסוף המאה ה-19. ספילברג בוחר לפתוח את הסרט בהקראת פסקת הפתיחה של הספר (בקולו של מורגן פרימן). המסר ברור: זהו סרט על חברה שאננה, שכה בטוחה בעליונותה עד שמגיע כוח עליון ממנה ומלמד אותה שיעור בענווה. וולס כתב את ספרו כמחאה על האימפריאליזם של האימפריה הבריטית. האם זו ביקורתו של ספילברג על השאנות האמריקאית? על מדיניות הכיבוש של בוש? האם ספילברג מנסה להגיד לאמריקה שההיסטוריה מלמדת אותנו שחולפת לעיתים שנייה אחת מהרגע שבו כובש הופך לנכבש וקלגס הופך לרדוף? תשובה אפשרית שנייה קשורה במיתולוגיה של הטקסט של וולס. אבל לא ה.ג', אלא אורסון. ב-1939 עיבד אורסון וולס, במאי תיאטרון צעיר באמצע שנות ה-20 לחייו, את "מלחמת העולמות" לתסכית רדיו שהיה כה אמין שהוא גרם להתקף בהלה לאומי באמריקה. זאת היתה אולי מתיחת המאה.

 

אומה שלמה האמינה למשך ערב אחד שהיא נמצאת תחת פלישת אנשי המאדים. ומאז, כך מזוהה ספרו של וולס אצל האמריקאי: זהו טקסט העוסק בפאניקה. ואכן, "מלחמת העולמות" צץ כטקסט אמריקאי אחת ל-30-20 שנה, תמיד ברגעי משבר. בין אם זה ערב מלחמת העולם השנייה, במקרה של אורסון וולס; או בעיצומה של המלחמה הקרה, בעיבוד הקולנועי הראשון מ-1953; או בשלהי מלחמת וייטנאם כש"מלחמת העולמות" הפך לאופרת רוק של ג'ף וויין, עם הקריינות של ריצ'רד ברטון ועם להיט הענק "לנצח סתיו" ששר ג'סטין הייוורד, סולן "מודי בלוז". ועכשיו, בידיו של ספילברג זהו שוב טקסט מרשים על פאניקה. הסרט טובל בזה, מתבוסס בזה. אם יש דבר שהסרט הזה עושה היטב הוא לגרום לקהל להרגיש במצוקה, על סיפו של התקף חרדה.

 

קל היה לפטור את התחושות האלה כתגובה מאוחרת של ספילברג לטראומת 11.9 אילולא היתה החרדה הזו מנת חלקו בעשר השנים האחרונות (זכרו שסצינות החורבן של מנהטן ב-"A.I" יצאו לקולנוע חודשיים לפני מתקפת הטרור על ניו יורק). התשובה השלישית לא קשורה כלל לספילברג, אלא לכוכב שלו ולשותפו להפקה, טום קרוז. קרוז, אולי הבנתם, נמצא בשנה האחרונה בתקופה של התעוררות דתית, כמעט פנאטית. האם הוא הצליח לשכנע את ספילברג לעשות את "מלחמת העולמות", מבלי לעדכן אותו שיש לא מעט קווי דמיון בין הטקסט של ה.ג' וולס ובין תורתו של מייסד הדת הסיינטולוגית ל. רון הבארד (שהיה סופר מדע בדיוני לפני שייסד כתות)? האם זאת עבודת השם של טום קרוז, בדומה לאופן שבו ניסה עמיתו הסיינטולוג ג'ון טרבולטה לקדם את הדת באמצעות העיבוד שלו ל"הקרב על כדור הארץ"? הרי סיינטולוגים מאמינים שבכל בן אדם יש חלקיקים שנשארו בגופו מימי קדם, כשכדור הארץ נשלט על ידי גזע חייזרים בראשותו השליט הרשע קסנו. החלקיקים החייזריים האלה הם אלה שאחראים לכל החוויות הרעות שלנו, כי האדם הוא טוב בעיקרו. כדי להתגבר על הרוע ולהפוך לטובים צריך האדם להתגבר על חלקיקי החייזרים ולשלוט בהם.

 

והרי זה בדיוק מה שקורה בסרט, בקנה מידה קצת גדול יותר. האם ספילברג ביים למעשה סרט סיינטולוגי? מה שברור הוא שסוף הסרט, שכרגיל מבקרים רבים מצאו אותו מינורי ומאכזב, ממשיך את הקו של ספילברג לסיים את סרטיו בטון מהורהר, ולא בפיצוץ גדול. סוף הסרט, שחודר אל תוך האטומים והכרומוזומים ומחזיר את הטקסט למילותיו המקוריות של וולס, מותיר את

הסרט כטקסט בעל יומרות רוחניות. סיינטולוגיה או לא, זהו אולי סרטו הדתי ביותר של ספילברג.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
סטיבן ספילברג. סייטולוגיה - הסרט?
צילום: רויטרס
לאתר ההטבות
מומלצים