סופשבוע פרוע

בסוף השבוע שעבר הפכה ניו יורק לרגע לגרסה משודרגת של גן העצמאות, שכן אירועי הגאווה שבאו על העיר, כולל המצעד המסורתי, מסיבות הענק על הנהר, מצעדי לסביות ודובים ושאר פעילויות, גררו לכאן את מיטב התיירות המתרוממת המקומית. כשמגיעים המונים לעיר גם לילד בועה כמו המדור קשה להתעלם: בחורים ובחורות הורמונלים באלפים עשו פיק-אפים בסאבוויי, שרצו במסעדות וקפצצו ברחובות כאילו כל העיר היא מסיבת שירזי אחת גדולה. בהתאם, המצעד שלשמו התכנסו כולם היה אירוע בן חמש שעות פלוס, ובו כל אגודה, קבוצה ואיגוד עובדים הריצו איזו משאית עם חשפנים על אקסטזי ומלכות דראג מזיעות. התוצאה - חצי עיר צעדה והחצי השני עודד מהמדרכות.

כשכולם מתכנסים במקום אחד, תסמכו על האמריקאים שלא יפספסו את הפוטנציאל השיווקי. זה התחיל בכך שבעלי העסקים נפלו מהרגליים לכבוד הסופשבוע, כמו רשת "ארמני אקסצ'יינג'", המלבישה הרשמית של מיטב ההומ... סליחה, המטרוסקסואלים בעיר, שהכריזה על סייל כסחני וזכתה בתורי ענק של קוקיצות ליד הקופות. גם מצעד הגאווה נראה יותר כמו תשדיר פרסומת מאשר אירוע קהילתי, כשבין הצועדים היו במות ממונעות של "סטארבקס", "פפסי", "מייסיס", צוות התוכנית "טאצ' עליז לסטרייט שיעיז" (שהסיע את קרסון קרסלי, האוחצ'ה הראשית, בתוך חיפושית ורדרדה), בנקים, עיתונים, חברות אופנה, אוניברסיטאות פרטיות ורשתות אוכל. כולם שיגרו משאית בניסיון להביא ליקוק לארנק הוורוד.

אבל מצעד זה לא רק "מקדונלד'ס". בין כל המשתתפים בלטו גם נציגי הבית הפתוח הירושלמי, שבאו להלהיב את הקהל לקראת אירועי הוורלד פרייד וחילקו פליירים כאילו גן הפעמון זה ממש מעבר לבלוק. גם הפעם נהנו הישראלים מקדחת יחסי ציבור מקדימה, שכן בדיוק התפרסמה בתקשורת העולמית הידיעה שעיריית ירושלים תחויב לקיים את מצעד גאווה וכי ראש העיר, אורי לופוליאנסקי, ישלם עבור ההוצאות מכיסו.

לפני שעורכים השוואות, ברור שירושלים וניו יורק הן סיפורים אחרים, כל עיר ושריטותיה שלה. ובכל זאת, בזמן

שלופוליאנסקי מקושש לו את 30 האלפיות לצורך המצעד, אולי כדאי שהוא יעיף מבט מעבר לאוקיינוס אל מקבילו לתפקיד, אדון נכבד מייקל בלומברג. לא בטוח שמר בלומברג מחבב הומואים, למעשה יש סיכוי טוב שהם מעניינים לו את קצה הפדיקור. לעומת זאת, מה שהוא כן אוהב זה כסף, וכיאה לביזנסמן אמיתי הוא הצליח לחלוב את האירוע עד הסנט האחרון. בזכות קצת שיווק, הרבה אבטחה ובעיקר מדיניות נטולת הצקות הצליחו האירועים להביא לעיר קהל של מאות אלפים, רובם עם כיסים מלאים, מצב רוח אופטימי ונכונות לבזבז. ניו יורק נהנתה מסופשבוע שבו כל המסעדות היו מלאות, כל המועדונים מפוצצים וכל החנויות בקריסה, וזה בלי להתחיל לדבר על בתי המלון, התחבורה הציבורית, המוזיאונים ושאר הגופים שנהנו בעקיפין מההשתלטות הוורודה.

אז למה שירושלים לא תיהנה מאותו יתרון כלכלי? מה היה קורה אם במקום לעשות ברוגזים, היו מארגנים בבירה איזה מצעד עם שיק יהודי, משווקים אותו ברחבי העולם ואז רואים איך מיליונים נוהרים להולילנד כמו דבורים באקסטזה? הרי תיירים מאמריקה יקפצו מההזדמנות לראות את ירושלים, לשכב עם מיטב תוצרת הארץ וליהנות מסיילים ב"זארה" (איטס סו צ'יפ היר!) וב"קסטרו" (או, דיס איז דה איזראלי הייץ' אנד אם!). אחרי המצעד והשופינג יש מצב שהם גם יקפצו לאיזו הצגת תיאטרון או יאכלו וישתו כמו שאמריקאים יודעים, ובעיקר יכניסו לירושלים כמות דולרים שיכולה לעשות רק טוב לקופתה המגורענת. עכשיו השאלה היא אם עושים את מה שטוב לעיר, או את מה שטוב לך ולדעותיך. למה יש הרגשה שבלומברג עשה את הבחירה הנכונה?