תרגיל תמיד מלוכלך

נזיפה: דנה שניר מחזיקה את הקלפים קרוב אל האגו. טעיתי לחשוב שהיא כבר לא בביצ'יזם. יודעים מה, זאת אפילו לא תגובת ביץ', אלא תגובה של ילדה אנוכית. הבנתי, נשקת לנפתלי ברגע של חולשה. אבל ראבק, שיהיו לך ביצים להתוודות! אבל לא. דנה תגלגל עיניים, תפקיר את זוהר להילחם ברוחות של גלדיאטורים ולהאמין שהוא משוגע.

תהייה: למה זוהר תמיד נדפק? אם שרון רוצה לפגוע בנינט, למה אי אפשר להדביק לה איזו ג'יפה שתגרום לזוהר לעזוב? איזו פרשיית ריגול לטובת האיימיש, או פופיק שלישי מהתקופה שעבדה בכור? פגם קטן שיאפשר לזוהר לזעום ויהפוך אותה לאנושית? אלא שזוהר לעולם לא

ייזום פרידה מנינט. אחרי שהחליק בקלות את הצרפתית עם אריאל, אפשר לקבוע שזוהר שבוי אצל נינט בקסם דק, חוט דייגים שקוף שמחבר אותו לרצונותיה. נינט שולטתתת בזוהר כמו שרון באריאל.

אכזבה: למרות ששרון מתחמשת בחזית הכלבתא, לרגע חמקמק אחד נותרה בה נשמה. כשעמדה חשופה מול גבעון (היא באמת אוהבת אותו, אה? לך תבין פסיכולוגיה משפחתית), היא אמרה: "עכשיו לא צריך תוכניות, אפשר להתחיל מחדש". משהו עייף הגיח מתוכה, איזו הקלה שמרמזת שהיא לא נהנית ממסע הנקמה, שיש לה תוכניות יותר נעימות לשאוף אליהן. אבל גבעון מחזיר אותה למסלול. בגלל הביטוח, בגלל הכלא ובגלל שהוא אפס. ואז שרון לגבעון היא כמו אריאל לשרון.

תודה: על שחזרת, נעמי. הכלא לא עושה לך טוב לעור הפנים. אנחנו צריכים אותך בלתי מרוסנת, חופשייה בסוואנה. כי אם מישהו יכול לתת פייט לשרון, זאת את. הלביאה שבך תתפרע כשתביני מה היא זוממת. הרגע בו התרככת מול נועה היה מאוד מרגש, הראית שאת מסוגלת לדמוע ולא רק לשאוג, לשתוק לאיזו פאוזה ולא לפטפט את עצמך לדעת, לבקש ולא לקחת. וולקאם בק.