התשובה במהופך

חתיכת ממזר, הבאבא ברוך הזה. כמעט שכנע גם אותי. דרשתו מול שון על כך שמה שקורה בחלק התחתון של הגוף הוא הרבה פחות חשוב ונשגב ממה שקורה למעלה, היתה לא רעה בכלל. הרי מה אני מטיפה ללא הרף לגברים שלא רוצים להקשיב? שאם הם רק היו מתייחסים קצת יותר ללמעלה של עצמם, הם היו נסבלים בהרבה.

אז מה, זה אומר שאני הומופובית? נראה שלא. מה שעשה הרבי, זו בסך הכל מניפולציה שבאה לכסות על דעות חשוכות. אם הכתובים היו מעוניינים שנימנע מצרכים, הם בטח לא היו מרבים לספר לנו על דוד ובת שבע ברמת פירוט שמתאימה לערוצים חסומים. צרכים זה בסדר, לפי הדתיים, כל עוד הם לא הצרכים של ההומואים, של נשים או של ערבים, למשל. אבל עזבו, התעייפתי מדף הגמרא הזה. אם אתם רוצים עוד יהדות, תפנו לשרית או בטי.

תקופה מעניינת עוברת על שון, ועלינו איתו. התסריט הקבוע של "אמא, אבא, אני אוהב בנים", "לא אצלנו, לך לארוז", "אויה! אני אבוד. אלך לישון על ספסל" מקבל הפעם טוויסט שונה, בוגר יותר. נכון לרגע זה שון נמצא בעיצומה של מלחמה בין מי שהוא באמת לבין מי שאביו רוצה שיהיה.

דווקא בגלל ששון הוא לא ילד אלא גבר עצמאי, יש בזה משהו כואב יותר. הרי כולנו שואפים לאישור ההורים שלנו, והמחשבה שאהבתם מגיעה עם רשימת תנאים היא בלתי נסבלת בכל גיל. אבל שון חייב להבין שאין מלחמה בלי נפגעים, ובשדה הקרב של הזהות שלו עדיף להשאיר את אביו פצוע מאשר להקריב את עצמו. אין סיבה לדאגה, אני סומכת על שון. כשיסיים לסבך לנו את העלילה עוד קצת, הוא כבר ימצא בעצמו את התשובה. והתשובה, אנחנו כבר יודעים, במהופך.