מה לראות בפסטיבל ירושלים?

כוכבת עבר הניזונה מכיסונים ממולאים בבשר עוברים כדי לשמור על נעורי נצח, במאי סרטים הנתבע לעמוד בפני דילמה

שטנית לאחר שניצב מתוסכל קושר את אצבעות אשתו הפסנתרנית למנענעי כלי הנגינה שלה, וסופרת רדופת רגשי אשמה הנזכרת במות אחותה התאומה – אלו, בקצרה, הם קווי המתאר של האפיזודות המרכיבות את טרילוגיית האימה הפאן אסיאתית, "שלושה סרטים שלא תראו כל יום" ("Three Extremes" בלעז), שביימו פרוט צ'אן, פארק צ'אן ווק ("שבעה צעדים") וטקאשי מיקה, מהבולטים שביוצרי הסרטים במזרח אסיה היום.

מעבר להישג החזותי המדהים (הסרט של פארק נראה כמו מחווה אסתטית לסטנלי קובריק, מין תרגיל צילום בעומק שדה), עולה משלושת הסיפורים הסוריאליסטיים הללו אמירה שעניינה הקשר בין נשיות לאמנות, שכל מי שיבקש להרחיב בה הגות יידרש להעפיל, מיום חמישי הקרוב, אל פסטיבל הסרטים בירושלים (7-16 ביולי), ש"שלושה סרטים" הוא אחד מכותריו (ולפחות עד הצפייה בו הוא נשמע היה אטרקטיבי).

גילויים בירושלים

אף שפסגת הפסטיבל, שזוהי לו שנתו ה-22, טרם נכבשה על ידי מי מהסרטים שנחשפו כבר בהקרנות מוקדמות – מועמדים השנה לא חסרים. אחד מאלה הוא גילוי של ממש, לא פחות. טומו אושידה היפני, מהחשובים שבבמאי ארץ זו בימי טרום מלחמת העולם השנייה (היו שהשוו אותו עם ג'ון פורד), בן דורם של מיזוגושי ואוזו, שהמעטים שהכירו אותו עד כה ידעו לזהות רק את שמו. בשנה האחרונה נחשפו ושוחזרו עותקים של סרטיו משנות ה-50 וה-60, ואחד מהם, "מסבאת הדמדומים" המעולה (במקור "דמדומי בית הבירה", 1955), יוצג השנה בפסטיבל (רטרוספקטיבה מלאה יותר, שתכלול מן הסתם גם את עיבודי תיאטרון הקבוקי שלו, המלודרמות וסרטי היאקוזה – בדרך). זהו ריאליזם חברתי במיטבו, מצולם בשחור לבן נפלא, עם קומפוזיציות נהדרות העושות שימוש מקסימלי בצילום לעומק השדה, המתרחש משך ערב אחד במסבאה, שהדמויות הבאות בשעריה מזכירות את גיבוריו של דוסטויבסקי. חובה, קודם כל למי שמאמינים שתפקידו של פסטיבל הוא לחשוף יוצרים בסדר גודל כזה שצללו אל תהום הנשייה.

שתי תגליות נוספות נזקפות לזכות הפסטיבל השנה, ושתיהן של יוצרים ששיגרו הנה את סרטם הראשון. "4" הוא סרט הביכורים של איליה חרז'נובסקי הרוסי, וקשה להשוותו לשום דבר שראינו קודם לכן. זה מתחיל עם כלבים משוטטים הנחרדים פתע מרבצם כאשר להק פטישי אוויר מתחיל להכות ברעש מחריש אוזניים, נמשך עם שלושה זרים החולקים דלפק בבאר לילי ומשקרים זה לזה בנוגע לזהותם, הלאה לישישות כפריות מקוננות הלועסות לחם שמעיסתו הן מייצרות בובות, וזה ממש עוד לא הסוף. הסך הכל מבקש לשרטט דיוקן אפקטיבי של הסחי האנושי והפיזי הקרוי גם רוסיה של היום. סרט הנע על קצה גבול הסיבולת, ועדות נוספת למפץ הכישרון האדיר שמציע הקולנוע הרוסי הצעיר, כמו גם למבט הפסימי והקודר ששולחים יוצריו במולדתם.

"הכובע הירוק" הוא סרט הבכורה המרשים של ליו פנדו מסין, שהיה אחראי בין היתר על כתיבת "בית מרחץ" הזכור לטוב. הכותרת מתייחסת לסמלו (בסין) של הבעל המקורנן, והסרט, שהביקורת הפוליטית מוסווית בו דרך עיסוקו בגבריות במשבר, שוזר בהצלחה שני סיפורים נפרדים, שבאחד מהם מתבשר שודד בנק צעיר כי חברתו שנסעה לאמריקה מצאה לה בינתיים תחליף, ובאחר מגלה שוטר הסובל משפיכה מוקדמת שלאשתו יש מאהב.

"מולאדה", סרט על מילת נשים באפריקה שביים בכיר במאי יבשת זו, עוסמן סמבנה, גרף שבחים מקיר לקיר אצל המבקרים האמריקאים, אולי משום שאלה טרם הבליגו על הצורך להתפעל מכל יצירה מהעולם שלישי המעלה ביקורת עצמית. הגיבורה היא כפריה נחושה המעניקה מחסה (משמעות שם הסרט בשפת המקור) לארבע בנות המסרבות לעבור את הטקס הברברי. כתוצאה, היא מוצאת עצמה בעימות עם תושבי הכפר ועם בעלה, שבאחת הסצינות האפקטיביות בסרט מלקה

אותה בפומבי. מה חבל, שאין כאן הרבה יותר מאשר מבט מצועצע, משולב בהצהרות דידקטיות ובתיאור פשטני של אישה המייצגת את הכוח הנשי באשר הוא.

"עיר בלי פראיירים" (השם באנגלית, "sucker free city", מצלצל הרבה יותר טוב), הוא פיילוט שהתקין ספייק לי לסדרת טלוויזיה (בעבור ערוץ הכבלים בתשלום, Showtime) שמעולם לא צלחה. על כך אין אלא להצטער – לי נודד הפעם אל הרבעים הפחות מצטלמים של סן פרנסיסקו כדי להביא את סיפור המתחים הגזעיים בין שלושה צעירים מייצגים: זייפן דיסקים שחור; לבן, עובד זוטר בחברה גדולה, הסוחר, בין היתר, בסמים ובכרטיסי אשראי גנובים; וסיני, המשמש כגובה דמי חסות בעבור המאפיה בצ'יינטאון. הסיפור גורף, הסגנון קולח, והסיום מותיר את הצופה תוהה מה הלאה.

תיעודי: שניים מצטיינים

הקולנוע התיעודי משמש בשנים האחרונות אחת החטיבות הבולטות והמסקרנות של הפסטיבל הירושלמי. השנה, לצד

אסופת סרטים מרתקת על דמויות מפנתיאון האמנות השביעית (הצלם האגדי הסקל וקסלר, במאי סרטי ה"בי", אדגר ג'י. אולמר, ומייסדו המיתולוגי של הסינמטק הפריזאי, אנרי לנגלואה, וזוהי רשימה חלקית בלבד), זוהו לפי שעה שני דוקומנטרים מצטיינים: האחד, "השטן ודניאל ג'ונסטון", מביא את סיפורו של אחד מגיבורי הקאלט של סצינת הרוק המחתרתי באוסטין, טקסס, בן למשפחה נוצרית אדוקה מווירג'יניה, שמחלת המניה דפרסיה בה לקה בצעירותו טיפחה אצלו דיאלוג מעונה עם אשמדאי. הסרט על אודות יוצר שוליים ואמן קומיקס מעניין זה, ששיריו (אחד מהם, אגב, נקרא "קספר, הרוח הידידותית") זכו לקאברים בביצועם של, בין היתר, בק, סוניק יות וקורט קוביין, שב אמנם ומנסח את התזה המוכרת בדבר הקשר שבין גאונות ושיגעון, עינוי ויצירה; אך בה בעת, משכיל הבמאי ג'ף פויירצייג ליצור סרט מלנכולי ונוגע ללב, המתבונן בדמות שבמרכזו בהערצה גלויה שאינה מהולה כלל בעודפי רחמים.

הסרט השני – "וייטו השמים". דיוקן ציורי, לירי ופיוטי של מקום ההולך וחדל, כפר ספרדי שהיחידים שנותרו בו הם קומץ תושביו הקשישים. הבמאית מרסדס אלוורז שבה לכפר הולדתה הנכחד כדי לזקק יצירה שעניינה זיכרון, חלוף הזמן וההשלמה עמו, והיופי שבפשטות.

ולסיום, ישראלי: אין סיבה למסיבה

וגם קולנוע ישראלי יהיה בפסטיבל, והשנה, להבדיל מקודמותיה, אין כל סיבה לחגיגה. רק ארבעה סרטים עלילתיים באורך מלא יתמודדו על פרסי וולג'ין, אף לא אחד מהם, מה מצער, לא מעורר אותן ציפיות שליוו את הקרנת "עטאש-צימאון", "אושפיזין" ו"אור" אשתקד.

החטיבה התיעודית, לעומת זאת, מסעירה מעט יותר עם סרטים, 14 במספר, שעניינם, בין היתר, סרבנות בצה"ל ונישואי ישראלים-פלסטינים; סרטים על אייבי נתן, שמוליק קראוס, מנשה קדישמן, ודמותו מרובת הסתירות של איש קק"ל יוסף נחמני; ועוד אחד, להבדיל, על המרכזן המסור של היטלר שמדווח בגוף ראשון על שעותיו האחרונות של הפיהרר.