אמריקה, פאק, יה!
פרקר וסטון, יוצרי "טים אמריקה", סרט הבובות השערורייתי שהגיע לארץ היישר לספריות הווידאו, מקיאים הכל על כולם. אהרון קשלס סבור שיש להם סיבה טובה
אחת התופעות הקולנועיות היותר משעשעות התרחשה בשנת 2004 כאשר האחראים לעיבוד הקולנועי לסדרת הטלוויזיה המיתולוגית, "כנפי הרעם", החליטו להחליף את המריונטות באנשים רגילים, מתוך ידיעה שאיש לא יילך לראות סרט שלם עם בובות. לעומתם, הצמד האנרכיסטי טריי פרקר ומאט סטון (יוצרי "סאות'פארק"), ביקש לגולל את עלילות "טים אמריקה:
משטרה עולמית" דווקא באמצעות להק מריונטות שמתכתב עם הסדרה האלמותית, כשהוא משוכנע שזו הדרך היחידה שבה הסאטירה החדשה שלו עשוייה לעבוד.
למרבה הצער, בעוד מערך ההפצה הישראלי בחר לשגר לאקרנים את "כנפי הרעם" ולגלות כי יותר משהקהל היום חושש לראות סרט שלם עם בובות הוא מפחד עוד יותר מצפייה בסרטים שבהם שחקנים מגלמים תפקידים שיועדו מלכתחילה לבובות, הרי שעל "טים אמריקה" הוחלט לוותר לחלוטין ולשחררו היישר לספריות הווידיאו. צעד מוזר בהתחשב בעובדה שיוצריו של הסרט נהנים מחוג נרחב ונלהב של מעריצים בארץ שישמח לפזם את ההמנון האמריקני החדש: "אמריקה, פאק, יה!"
וכך קורה שגם יצירה מעוררת הדים דוגמת "טים אמריקה" מצטרפת לרשימה ארוכה ומכובדת של סרטים מסקרנים ("מת על המתים" למשל), שאינם זוכים לחיים על המסך הישראלי הגדול ומייחלים לגאולה בצפייה הביתית. גורל דומה אגב ממתין, לפחות לפי שעה, ל"ארץ המתים" ("Land of the Dead") המסקרן של אליל האימה ואבי הזומבים באשר הם, ג'ורג' איי רומרו.
הכל או כלום?
קשה להגדיר את קהל היעד ל"טים אמריקה", ואולי זו הסיבה שהמפיצים ביקשו לפסוח עליו, בייחוד בשל העובדה שהסרט עצמו נע במתווה שלא נכנע להגדרות ברורות. לרגעים נדמה כי מדובר בפרודייה משולחת רסן על סרטי האקשן הפטריוטיים של ג'רי ברוקהיימר ומייקל ביי ( "פרל הרבור"), לפרקים זוהי סאטירה פוליטית מבריקה (המונולוג על איברי המין כחלוקה בין גושים מילטנטיים ומחנות פציפיסטיים באמריקנה למשל), ולעיתים יש תחושה שבכלל מדובר בקומדיית הפרשות וולגרית עם נטייה ממשית לגוון הכחול, ולא ראיתם דבר עד שראיתם שתי בובות מבצעות את תנוחה 69.
ובכל זאת, אלו מכם שיחברו למסעם הקולנועי האחרון, שאינו חף מבעיות, של פרקר את סטון, עשויים לגלות בסיומו את אחת היצירות האכזריות והמרושעות ביותר שעוסקת ברוח הנכאים המנשבת בארה''ב שלאחר ה-11 בספטמבר.
הסרט עוקב אחר קורותיה של יחידה ללוחמה בטרור, שבסיסה ממוקם במאונט ראשמור. משם החבורה העליזה יוצאת לגיחות הירואיות כל אימת שמישהו מאיים על החופש. והנה, באחת מפעולותיהם האחרונות, לאחר שהחריבו את פריז במסגרת מאמציהם למנוע אירוע חבלה, הלוחמים מאבדים לראשונה חבר צוות. הדכדוך מכה בהם. אך לא לזמן רב, שכן בטרם הם מספיקים לומר, "פינוקיו", מנהיגם ההבלתי מעורער, ספוטסווד, מצרף תוספת חדשה שאמורה להוות את הפתרון האולטימטיבי במאבק נגד הטרור העולמי, שחקן מברודווי שאמור להסתנן לכיסי הטרור ברחבי הגלובוס ולחשוף את זהותו האמיתית של האיש שעומד מאחורי תכנית העל "9/11 X 2356".
המשימה הופכת מסובכת במיוחד, כאשר צצות ועולות צרות מן הבית. מעלליהם המיליטנטיים והפולשניים של צוות אמריקה מעוררים תנועת מחאה אדירה - ארגון שחקני הקולנוע בראשותו של אלק בולדווין - שמטרתה לפרק את הצוות.
יורה לכל הכיוונים
כש"טים אמריקה" יצא לאקרנים בארה''ב לא מעט מבקרים הצביעו על הטון הניהליסטי והלא מתחייב של היצירה. המבקר רוג'ר איברט אף הגדיל לעשות כשהשווה את צמד היוצרים לנער מתבגר שמשתכר לפני מסיבה ואז מבקש לפגוע בכל מי שנקרה בדרכו.
ואמנם, ממבט ראשון נדמה כי יש לא מעט צדק בטענה הזאת. "טים אמריקה" יורה לכל הכיוונים מבלי לנקוט עמדה פוליטית או מוסרית כלפי ההתרחשויות האקטואליות. פרקר וסטון לועגים לגיבוריהם הרפובליקנים ושוחרי הקרבות, ואין ספק כי הצטרפותו של השחקן מברודווי אמורה לאזכר לנו את ימי שלטונו של רונלד רייגן. הם גם מגחכים על האויב, שבניגוד למקובל כיום איננו זוכה לייצוג מורכב כיאה לתרבות ה-PC, כי אם לקריקטוריזציה גסה שגורמת לו לדבר בלעג מוזר ובעל מילים ספורות בלבד: "דירקה. דירקה. מחמד ג'יהאד". ואם לא די בכך, הרי שאת מרבית האש סופג מחנה השמאל האמריקני שמקבל כאן ייצוג בדמותו של איגוד השחקנים (הזוכה בסרט לאזכור באמצעות ראשי התיבות FAG). אף אחד לא יוצא בזול. אפילו לא מייקל מור ("פרנהייט 9/11"), ששנאתו העזה למעשי העוולה האמריקנים, גורמת לו לרתום חגורת נפץ לגופו ולעלות בסערה השמיימה. ונשאלת השאלה: פרקר וסטון, בעד ונגד מי אתם בעצם?
והתשובה: אף אחד וכל אחד. ואולי זה מה שהופך את "טים אמריקה" למסמך מרתק כל-כך. אם קיים רגע בסרט שמגדיר את סוג הסאטירה ואת כוונתה האמיתית הרי הוא זה שבו המצלמה בוחרת לתעד, במשך זמן רב מן הנדרש, את אקט ההקאה של השחקן מברודווי. וכמו השחקן, כך גם הסרט עצמו. זו איננה סאטירה חדה או קהה כי אם מקיאה. בגופם של פרקר וסטון הצטברה כמות כה רבה של רעלים - מעשי האיוולת הרפובליקניים, אוזלת היד הדמוקרטית, הצביעות ההוליוודית, הייאוש הפונדמנטליסטי ועוד - שלא ניתן עוד לשרטט אותם בקווים מדוייקים כי אם בהעלאת קבס.
ואם בכל זאת מתעקשים לפענח את מסריו החתרניים של הצמד כדאי אולי להתרכז בבחירה בלייצר בשנת 2004 סרט עם בובות על חוט. ככלות הכל, ההקבלה בין האדם הפשוט או החייל ובין המריונטה או לחלופין בין השליט ובין מפעיל הבובות היא ארוכת שנים, ומכאן שעלינו לשאול בסיום: האם זה מקרי שמבין כל מנהיגי העולם נפקד דווקא מקומו של ג'ורג' וו. בוש? כולם היו בובותיו.
לפנייה לכתב/ת 
