שהשמאל ילמד מהימין איך בונים קמפיין
הסיכוי היחיד שיש לשמאל לבנות קמפיין מנצח זה רק אם הוא יתחיל לחשוב ולנהוג כמו הימין: לפנות לרגש וללכלך את הידיים. בינתיים, הוא רק מפסיד
עם לידתו של רעיון ההתנתקות, הוא התקבל בשמחה ובאנחת רווחה ע"י למעלה מ-80% מהציבור. כיום, על פי הסקרים האחרונים, התמיכה הציבורית בהינתקות ירדה לכ-60%-50% בלבד. וידם של המתנגדים עוד נטויה. אם תרצו או לא, זהו נצחון מהדהד לימין אשר מוביל את קמפיין ההתנגדות. וזה כלל לא חשוב אם ההינתקות תבוצע או לא. הימין כבר ניצח. את הנסיגות הבאות הוא כבר מנע. וזאת מטרתו האמיתית של הקמפיין..
שוב עולה השאלה הנצחית "למה הימין תמיד מנצח בקמפיינים שלו?" או "למה השמאל תמיד מפסיד?" אם נרפרף על פני ההיסטוריה הקצרה של המדינה, ניזכר בקמפיין נגד הנסיגה מסיני, בקמפיין נגד הירידה מהגולן, בקמפיין של הימין נגד רבין ונגד הסכמי אוסלו, בקמפיין של ביבי נגד פרס ועד הקמפיין הנוכחי נגד ההינתקות.
ובינתיים...
איל ארד זכה במכרז על קמפיין ההתנתקות
איתמר אייכנר
הפרסומאי, המקורב לשרון ונחשב לאחד מהוגי התוכנית, צפוי לקבל אלפי דולרים
ניתוח הקמפיינים של הימין מצביע על המסקנות הבאות: סוד ההצלחה שלהם טמון בשילוב "הקטלני" של להט אידאולוגי-דתי (הימין תמיד דתי), מקורות מימון בלתי נדלים ושפע זמן פנוי המוליד קמפיינים מאורגנים היטב, ממומנים כהלכה ונתמכים בטרור פיזי המופעל נגד הצד שמנגד. מול קמפיינים אלה עומד תמיד ציבור בלתי מאורגן, בלתי ממומן, פסיבי, מיופייף, שקוע בענייניו, חסר מנהיגות, מפוחד וחרד לרכושו.
בזמנו, כאשר ברק התחרה בביבי, הדבקתי בתמימותי סטיקר תמיכה בברק על מכוניתי היקרה. לא עבר זמן רב עד שמישהו שרט את מכוניתי לכל אורכה, במסמר. למדתי את הלקח. הסרתי את הסטיקר ונשמרתי לנפשי. אני מזכיר את זה כי בימים אלה, נהגים המעזים לקשור סרט כחול לאנטנת מכוניתם, מוצאים אותה למחרת מכופפת ושבורה. לעומתם, בעלי הסרט הכתום ישנים בשקט בלילה.
כאשר אלה הם פני הדברים, הציבור במרכז המפה ושמאלה הוא למעשה חסר כל סיכוי. אבל כל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה העולמית במאה העשרים, יודע שכך זה היה תמיד: הימין איים על השמאל, הפחיד אותו וגבר עליו.
לצערי, יש להוסיף לכך גורם מקצועי מכריע:- הימין יודע איך עושים קמפיינים מנצחים. הימין מאמין בכוח התעמולה ומשתמש בה ללא שום עכבות. הימין יודע שקמפיין מוצלח חייב לפנות אל הרגשות.
קחו למשל את הסיסמאות שהובילו את הקמפיינים שלו: "אל תעקור נטוע", "העם עם הגולן", "רבין בוגד", "פושעי אוסלו" ועד "יהודי לא מגרש יהודי". אפילו הדיבור האובססיבי על "מלחמת אחים" שייך לאותה אסכולה. זהו דיבור אמוציונלי מכוון העושה שימוש ציני בעובדה שזהו מושג טעון המרמז על טרגדיה אנושית נוראה, למרות שברור לגמרי שלא מדובר כאן באחים.
שפתם אינה שפתי, אמונתם אינה אמונתי, דתם אינה דתי, מנהגיהם אינם מנהגיי, חזונם אינו חזוני ונחלתם אינה נחלתי. המכנה המשותף היחידי בינם לביני הוא אזרחותנו . לכן, במקרה הגרוע ביותר, תפרוץ כאן מלחמת אזרחים אבל בפרוש לא מלחמת אחים.
למזלם של תנועות הימין, באשר הם, תמיד עמדו מולם אנשי שמאל נאיביים אשר מאז ומתמיד האמינו בראציונל, בכוח השכנוע ובפנייה אל ההגיון הצרוף ואל השכל הישר.
השמאל רואה בתעמולה מילה גסה. הוא, מצידו, מאמין גדול בתקשורת. אנשי השמאל מאמינים שלפרשנים ולמומחים השונים במדיה יש השפעה על דעת הקהל. ותמיד, כל פעם מחדש, מוכח בעליל שלתקשורת אין כל השפעה. והשמאל לא לומד.
לפני המשאל על ההתנתקות בקרב מתפקדי הליכוד, המתנגדים הובילו קמפיין רב עוצמה ולעומתם ראש הממשלה לא עשה דבר. כי אייל ארד, היועץ שלו ( למרות שהוא ימני הוא חושב כמו שמאלן) גרס שכאשר לרשותו של ראש הממשלה עומדים כל כלי התקשורת, אין לו צורך בקמפיין. איזו נאיביות.
הסיכוי היחיד שיש לשמאל לבנות קמפיין מנצח זה רק אם הוא יתחיל לחשוב ולנהוג כמו הימין. לשם כך עליו להיעזר ביועץ אסטרטגי האמון על דרכי הימין, כדוגמת מוטי מורל (שמאלן שחושב כמו ימני) , שיוביל קמפיין אמוציונלי, שישתמש בכל השטיקים והטריקים ו"יכריח" את מובילי השמאל ללכלך את ידיהם ולפעול בכוח מול כוח.
זו האופציה היחידה לאנשי השמאל. כי אין ברירה: אם רוצים לנצח בדעת הקהל צריך ללמוד מהמומחים.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
