מי הזיז את ברכט שלי?

עוד בימיו אומץ ברטולד ברכט על ידי הבורגנות. המחזאי והמשורר המרכסיסט, שפרוייקט יצירתו כולו סבב סביב הניסיון לכפר על הפער הנצחי בין האמנות לעם הפשוט ולעורר את הקהל לפעולה לשינוי החברה, הפך כמו רבים אחרים, שעשוע למלומד הבורגני הנוטה מעט שמאלה.

כיום, כשישים שנה מאוחר יותר, נדמה כי מי שאינו מצוי בנבכי הקאנון רשאי לשאול בתמימות מה מבדיל למעשה את "סיפורי מר קוינר", שראה אור לאחרונה בהוצאת "עם עובד", מספרי המתנה הגדושים בעצות מועילות לחיים טובים. שאלת החשיבות והרלוונטיות של טקסט היא שאלה מכרעת בתהליך הבחירה של תרגומים ויש אפוא מקום לתהות על פשר ההחלטה לתרגם את ברכט דווקא עכשיו.

"את ברכט אי אפשר לפטור בלא כלום... גם אם השתנו הזמנים", כותבת העורכת והמתרגמת של הספר, אילנה המרמן, ונשאלת השאלה האם כוחה של קלאסיקה אינו עומד לה בדיוק בנקודה זו של שינוי הזמנים, ולאו דווקא בזכות מחברה. כמו במקרה של הספרונים, בעלי הפורמט הדומה, המתפרסמים לאחרונה בהוצאת "נהר" בעריכתו של ראובן מירן, נראה כי הצורך לספק אתנחתא הומניסטית שמאלנית למלומד חובב הז'אנר מסנוורת את עיני העורכים.

איבד משקל

מר קוֹינֶר הוא דמות פרי דמיונו של ברכט אשר ליוותה אותו בכל שנות כתיבתו. ברכט העניק לקוינר את הכינוי "האדם החושב": מעין חכם סיני, נינוח וקר רוח, הנושא את דבריו בצמצום וללא מעורבות רגשית. את השם "קוינר", מציינת המרמן באחרית דבר מאירת עיניים, אימץ ברכט מאחד ממוריו שנהג לבטא באופן משובש את המילה "קיינר" שפירושה בגרמנית "אף אחד". "סיפוריו של מר קוינר" מקבץ, לראשונה בעברית, את כל הטקסטים שכתב ברכט לדמות זו במשך שלושים שנות יצירתו (חלקם הופיעו זה מכבר בתרגומה של רוני לובייניקר בספר "סיפורי לוח השנה" בספריית הפועלים וכן בתרגומו של אהרון שבתאי כנספח ל"אמצעים שיש לנקוט" בהוצאת שוקן).

קוינר מבטא את רעיונותיו באמצעות משלים, אפוריזמים וסיפורים קצרים העוסקים בפוליטיקה, בחברה ובחיים בכלל. הסיפורים, עמוסי מטען מרכסיסטי, חביבים בדרך כלל, לעתים פשטניים או סתומים, ויש ביניהם גם הברקות משעשעות.

מר קוינר פורש למעשה את משנתו של ברכט בחינניות רבה. בניגוד לאמנות הקוראת לפרישה אל המרחב הפנימי, אל האשלייה החופשית, יצר ברכט אמנות הקוראת לפיכחון, להבנה ולביקורת של המציאות ולפעולה בתוכה: "קרוב לוודאי שנמלה אחת ויחידה תוכל להזיז רכס הרים ממקומו יותר מהשמועה שאי אפשר להזיזו", אומר מר קוינר. "הדרך" (המקבילה לדאו הסיני) היא מוטיב מרכזי בסיפוריו: "'למראה דרכך אין לי עניין במטרתך', אומר מר ק' לפילוסוף, 'אתה יושב לא נוח, אתה מדבר לא נוח... אני רואה אותך הולך ולא מגיע לשום מטרה'".

ברכט ניסה להתרחק ביצירתו הן מהאישי והרגשני מדי והן מהגיגים מופשטים מדי. מטרתו היתה לחשוף עקרונות היסטוריים המניעים את החברה וניתנים לשינוי ולנפץ את אשליית ההזדהות הרגשית לטובת ניתוח רציונאלי, אובייקטיבי של האירועים. באופן טבעי, ההתעקשות על העקרונות הללו, המעמיסים על האמנות מסרים פוליטיים ותכליות חיצוניות, פגמו בערכה של יצירתו.

בוויכוח לגבי תפקידה הפוליטי של האמנות טוען אדורנו, אחד ממבקריו החריפים של ברכט, כי משהפך המחזאי את יצירתו למכשיר לימודי להעברת מסרים פוליטיים איבד את כוחה של האמנות כתכלית בפני עצמה. הבחירה בשפה נמוכה וסיטואציות פשוטות, אומר אדורנו, הפכה את משליו של ברכט מפשוטים לפשטניים וניטרלה את כוחם לייצר אמירה משמעותית על המציאות המודרנית המורכבת.

מה שהיה נכון אז מקבל משנה תוקף במציאות של היום בה רעיונותיו של ברכט הם כמעט חסרי משקל. בנוגע לערכו הספרותי של הטקסט ולחוויית הקריאה, הרי שהענייניות הדידקטית, היעדר החוויה האישית ודמותו הפלקטית של מר קוינר אף הם בעוכרו של ברכט. יש להודות כי למרות שאינו שטחי, הספר אינו מצליח לגרות סקרנות או ההעמקה ולכל היותר מעלה חיוך, התרשמות מרעיון מחוכם.

ברכט האמן מפסיד לברכט המרכסיסט שרעיונותיו מורכבים מידי לפורמט עממי, אך לבושם הפשוט ולעתים תמים מותיר את הקורא היותר מתוחכם אדיש ואפילו משועמם.