"יש חיים אחרי הפינוי"

אפשר להשתקם? אליעזר ארד, תושב עין הבשור שבנגב המערבי, היה בן 35 כשפונה עם משפחתו מהיישוב שדות שבחבל ימית. היום (ו'), בפרספקטיבה של למעלה מעשרים שנה יש לו מסר אחד לשכניו ברצועת עזה שעומדים לאבד את בתיהם: "יש חיים אחרי הפינוי".

"גרתי בימית שבע שנים וכאשר הודיעו לנו על הפינוי לא שיתפנו פעולה. אף אחד לא רצה ללכת משם. היה לנו טוב. זו היתה חוויה ראשונית לחלק גדול מהאנשים של הקמת יישוב חדש, אך עם זאת רבים מאיתנו התפנו בהסכמה. אני חושב שרק למשפחה אחת ארזו את הבית".

הבלאגן, כך נדמה, היה אז גדול מכפי שהוא כעת עבור מפוני עזה. "כשעזבנו את שדות היו לנו שלושה ילדים, בגילאים שנה, 7 ו-12. גרנו שנה אחת במגורים זמניים במרכז אזורי סמוך לעין הבשור. לא ידענו מה הולך לקרות. לא ידענו כמה כסף נקבל ומה יעמוד לרשותנו. חוק 'פינוי-פיצוי' שלנו התקבל סופית בכנסת בערך חודש לפני הפינוי. חלק מהאנשים כבר לא היו במקום והמבוכה נמשכה חודשים רבים קודם לכן. לא ידענו מתי יסגרו את המים או אם לחתום חוזים ליייצוא. חוסר הוודאות היה גדול. עין הבשור כלל לא היה קיים אז. בטח שלא אמרו לנו לאן נעבור", הוא מספר.

"התחושה בזמן הפינוי", נזכר ארד, "היתה שאנחנו לא שווים כלום. שלא שואלים אותנו. שלא מדברים איתנו. התלישות הזו שחשנו מצד המדינה הכילה תחושה עמוקה של עלבון. אבל המסר שלי הוא שלמרות הכל, למרות הטראומה, יש חיים אחרי הפינוי. אם אתה רוצה אתה יכול להשתקם. בגיל 50-60 אמנם נורא קשה להתחיל מחדש - חקלאות או כל דבר אחר- אבל אפשר  להשתקם".

ולמרות הכל, הילידם יצאו בריאים

ארד חוזר לאחור לימים שלפני הריסת הבתים. "בשבת האחרונה לפני הפינוי צילמתי את הבית. לאחר מכן צילמתי את ההריסות. לא היתה לי בעיה פוליטית עם הפינוי אך כאדם, כפרט, היחס אלינו היה איום ונורא. גם עצם ההריסה של הבתים היתה נוראית. תלשו וילונות".

ולמרות הכל, מספר ארד, הילדים יצאו בריאים. "לא הרעלנו אותם ברעיונות. מה שקורה היום עם הדור הצעיר זה הדבר הנורא של הפינוי. הם חיים בהכחשה. אני חושב שהעובדה שיש להם אופציה אחרת לא מתאימה להם בשלב הזה.

"בסופו של דבר ידענו שאנחנו עוברים לעין הבשור רק חודשים ספורים לפני המעבר. לא עברנו כקהילה. 23 מתוך כ-75 משפחות משדות עברו לעין הבשור. לא הקימו לנו יישובים, אך את מרבית הכסף קיבלנו עד יום הפינוי. כעשרה אחוזים קיבלנו בפריסה לשבע שנים. הפריסה הזו היתה בדיעבד טובה מאוד. קיבלנו מהמדינה חלקת קרקע ובנינו את הכל לבד. היו שם כ-5,000 דונם", מציין ארד.

עין הבשור, מושב על גבול הרצועה מדרום, מאכלס 75 משפחות ותיקות. 75 משפחות נוספות התיישבו על חלקות בנים ממשיכים. "זו מבחינתנו ההצלחה הכי גדולה, שהבנים חוזרים לכאן", אומר ארד. "הכפלנו את המשק החקלאי שלנו. אני חקלאי במשרה מלאה והבן שלי, בן 36, עובד אתי היום".

עם ההתנתקות גיליתי עוד פרטים על עברי

נעמה צלנר, בת 26, זוכרת קצת פחות מימי הפינוי. כשהחל הייתה כמעט בת שלוש. "לכל מי שהיה שם יש עוד טראומה", היא אומרת. "לכולם יש געגוע מאוד גדול לסיני". היא עצמה עוד לא חזרה לבקר שם. "ההורים שלי לא כל כך רצו אבל למיטב ידיעתי הבית שלנו עוד עומד על תילו". 

צלנר מספרת על העיוות שבמתן הפיצויים "ההורים שלי כלל לא קיבלו פיצוי. היה חסר להם בערך חודש בוותק כדי לעמוד בתנאים. ככל שתהליך ההתנתקות תופס חלק גדול יותר בסדר היום הציבורי אני מגלה יותר ויותר פרטים על העבר. זו צלקת מאוד גדולה מבחינת המשפחה, מבחינת הזוגיות. היו משפחות רבות שלא שרדו את הפינוי".

גם צלנר, כמו ארד, משגרת מסר אופטימי למרות הטראומה. "ברור שהתהליך הוא לא קל. אני חושבת שהמשבר האידיאולוגי כיום הוא הרבה יותר גדול, אבל זה תהליך שאפשר לצאת ממנו בשלום". 

לדבריה, עין הבשור הוא מודל שלפיו יש לעצב את הסיוע למפונים. "מעבר של מפונים יחד הוא הכי נכון מבינה קהילתית. אני מאמינה שהתהליך יתרחש מכוח האינרציה ויכולה רק לומר שהם צריכים לנסות לעבור אותו בשלום. כשהגענו לראשונה היו געגועים. גם היום, שנים אחרי, אנו חושבים 'איזה כיף יכול היה להיות אם היינו גרים בסיני ליד הים', אבל אנחנו ממשיכים לחיות. בנינו לעצמנו פה חיים מאוד טובים. אנחנו מתמקדים בהווה ולא בעבר".

אז מה ממליצה צלנר לשכניה בעזה? "ההכחשה מקשה עליהם", היא אומרת וממליצה להימנע ממנה. "כיום אני עובדת כמורה לתקשורת בבית הספר האזורי שלנו, שם יש גם תלמידים מגוש קטיף. במהלך השנה האחרונה דנו רבות עם התלמידים על נושא ההתנתקות. לחלק מהתלמידים קשה להתמודד כלל עם המחשבה על הפינוי. אני העברתי להם מסר - 'אותי פינו, אבל המשכנו לחיות'".