טור אישי: "אני יודעת שאתם לא רוצים רופאה מפהקת"

מי רוצה ליפול לידיו של מתמחה שעובד כבר 30 שעות ברציפות? כנראה שאף אחד מאיתנו. אלא שאת חברי הכנסת זה מעניין פחות: אתמול נפלה הצעת חוק טרומית (ראה מסגרת), שבאה להגביל את שעות העבודה המטורפות של הרופאים העובדים שישה ימים בשבוע, נוסף לשלוש תורנויות בשבוע - כל תורנות כזו נמשכת מעל 26 שעות ברציפות, בלי מנוחה, בלי הפסקה.

תגובות רבות זרמו למערכת בעקבות הכתבה, רובן הגדול התנגד לאבסורד בו נאלצים הרופאים המתמחים לעבוד שעות רבות כל כך, בעודם אמונים על חיי

אדם. מתוך התגובות בחרנו להביא אחת, מרגשת, אותה כתבה רופאה מתמחה בעילום שם. בתגובתה מגוללת המתמחה את דרך החתחתים בדרך להגשמת חלום הרופא הישראלי. המילים מדברות בעד עצמן:

"בחרתי במקצוע הזה כשהייתי צעירה ונאבית. היו לי את הסיבות הנכונות. השקעתי שנתיים לשפר ציונים ולהתקבל ללימודי רפואה בארץ, ושש שנים של לימודים מפרכים ביום, ועבודה במשמרות לילה כדי לממן את עצמי. לאחר מכן נבחנתי בבחינות שהקשר שלהן למציאות הטיפולית מוטל בספק.

בסוף כל התהליך הזה מערכת הבריאות בישראל 'צ'יפרה' אותי בשנת סטאז' הרחק ממקום מגוריי. אני מבינה שיש צורך לשלוח סטאז'רים גם לפריפריה, אבל המעבר היה עבורי נורא. כמובן שנאלצתי לעזוב את מקום עבודתי, לטובת משכורת שנמוכה בכאלף שקל ממה שהרווחתי כסטודנטית. מעגלי התמיכה שלי (חברים ומשפחה) היו פתאום הרבה פחות זמינים בשל המרחק. בשנת הסטאז' 'טחנתי' שעות.

חולים ומשפחותיהם הפגינו כלפי לא פעם עוינות ותוקפנות מילולית, ולעיתים אף איומים. זאת, עוד לפני שניגשתי לדבר אתם, או לטפל בהם. איני מקבלת את הטענה שהרופאים גורמים ליחס זה, בשל היותם מתנשאים. זה לא מסתדר לי עם סדר השתלשלות האירועים.

אני זוכרת משמרת לילה שבה בן משפחה איים לפגוע במשפחתי - אם יקרה משהו לאביו. זאת עוד לפני שנגשנו לטפל באדון. הסתבר שאביו, שעישן שתי קופסאות ביום במשך 45 שנה עבר התקף לב. מצבו היה קשה. בזמן שאנחנו, הצוות הרפואי עמלנו לייצב את האב, הבן ניסה לאתר בספר הטלפונים את כתובתי, בכדי להמחיש שאיומו רציני.

בתורנות שלאחר מכן, בשעה 2:30 לפנות בוקר התיישבתי לשתות כוס קפה. כאשר בן משפחה של חולה שהמתין 20 דקות (לאחר שאחות נגשה, בדקה את סימניו החיוניים, ונוכחה שלא נשקפת למטופל סכנת חיים), הגיע ולקח לי את הקפה. בן המשפחה שפך את הקפה שלי (הדבר הראשון שהכנסתי לפה משעות הצהרים - למעלה מ-12 שעות קודם לכן) - בטענה שאם הם ממתינים, לי אסור לנוח. הבנתי מאיפה מגיע הכעס שלו, אבל באותו רגע, הייתי מוכנה לתת הרבה בשביל כוס שתיה. ידעתי שעל שעת שינה בכלל אין מה לדבר.

סיימתי את הסטאז', והוכשרתי כרופאה. עכשיו אני בסוף שנת ההתמחות הראשונה שלי. עדיין 'טוחנת' שעות. התרגלתי ליחס הכל-כך לא צודק שבני משפחה מפגינים כלפי. התרגלתי למעמדי הנחות בקרב צוות בית החולים (לסטודנטים מתייחסים יפה, הם כותבים משובים בסוף הסמסטר. לסטאז'רים מתייחסים בסדר - כדי לא להרתיע אותם מבחירת התמחות בבית החולים המדובר. מתמחים שם בשביל לספוג מהרופאים הבכירים השפלות יומיומיות, לא תמיד מוצדקות). קשה מאוד להתרגל למשכורת הנמוכה לאור התורנויות המשפילות שאני עוברת והפיתוי לעבור לחו"ל תמיד נמצא מול העיניים.

מידי פעם, אני נזכרת במי שהייתי לפני עשור, ומחליטה להמשיך במסלול חיי הנוכחיים. התיאור המייגע של השגרה שלי היה בעצם הקדמה לפניה שלי למטופלים באשר הם: לא באתי להזיק, באתי לעזור. אם לא ניגשתי אליכם מיד, כנראה הייתי עסוקה, אולי בחולה אחר, אולי בדיוק לקחתי את ההפסקה הראשונה שלי מזה 12 שעות. לדעתי מותר לי. זו לא סיבה לצעקות. אני לא עושקת את הקופה הציבורית במשכורת עתק. אני לא יודעת הכל, ולפעמים אני צריכה ללכת לבדוק או להתייעץ. זה עשוי לקחת קצת זמן. מידי פעם, אני עייפה. אני יודעת שאתם לא רוצים רופאה מפהקת.

אני נגד שביתה שעשויה לעלות בחיי אדם, ולכן לעולם לא אזום שביתת מתמחים. אולי יש מקום להציע שהחולים ובני משפחותיהם ישבתו בשמי. ובקשה אחרונה: כרופאה בבית חולים, אעניק טיפול רפואי לכל אדם שנזקק לכך. אולם, המתמחים זוכים לאכול חרא די והותר. אנא, השאירו את 'הזכות' לטפל בנבחרי הציבור המסורים שלנו בידי הרופאים הבכירים".

על החתום,

מתמחה, ירושלים.

רוצים לדבר על זה? היכנסו לפורום סטאז'רים ומתמחים של ynet