בתו של השאהיד
נוני דרוויש גדלה בעזה והתחנכה על שנאת ישראל. היום היא גרה בארה"ב ומרצה בכנסים פרו ציונים. תכירו מסבירה מזן אחר
אחת הסוגיות המרכזיות בהסברה היא הפער שבין תמונות למילים. איך אפשר לאזן אימאג' שתופס אותך בבטן בעזרת מילים מכובסות וביטויים שחוקים? בשנים האחרונות, הקושי הזה החריף: מי מאיתנו לא הרגיש תסכול כשדובר ישראלי ניסה לדבר ברשת טלוויזיה זרה על צה"ל כצבא הומאני, ועל איפוק, ועל שמירת חוק, ועל מלחמה עיקשת בטרור – וברקע רצות תמונות של בתים הרוסים במחנה פליטים עלוב? ילד בוכה ואשה צורחת ובניין מושמד ותור ארוך במחסום הן תמונות חזקות, וצריך הרבה מאוד מילים – וגם דובר מאוד משכנע – כדי לאזן.
ויש עוד משהו שיכול לעזור: כשהדובר עצמו נהנה מנוכחות משכנעת, כזו ששוברת לך סטיגמות ובונה אמינות עוד לפני שהדובר עצמו פותח את הפה. בארגון "ישראל בלב", בו אני עובד, יש מספר לא קטן של מתנדבים ממוצא אתיופי. כשאדם כזה מדבר על ישראל כמדינה שוויוניות, אפשר לראות בקהל את סף ההקשבה עולה. ויש דוגמאות נוספות. השבוע השתתפתי בכנס של ארגון ההסברה "דה איזראל פרוג'קט", שעוסק בקשר עם כלי התקשורת ובאספקת מידע על ישראל לכתבים שמסקרים את המזרח התיכון, ובמהלך הכנס פגשתי שני אנשים כאלה. וכמו שאומר הקריין בסדרה "חוק וסדר": אלה הסיפורים שלהם.
לפחד מיהודים
אם יש מישהי שלא היינו מצפים שתהיה מסבירנית פרו-ישראלית, הרי שזו בת של שאהיד. אבל כזו בדיוק היא נוני דרוויש. דרוויש היא אזרחית אמריקאית שהחלה את חייה דווקא כילדה ערבייה בעזה של שנות החמישים. אביה היה קצין מצרי שנשלח לרצועה עם משימה: לארגן ולהנהיג את הפדאיין – אותם מחבלים-מסתננים שחצו את הגבול הדרומי כדי להרוג ישראלים. מתברר שכבר אז היתה עזה בית גידול לשנאת ישראל, וכל סיפורי ההסתה של היום היו בשביל דרוויש כבר אז מציאות יומיומית: כילדה, היא מספרת, היא למדה לפחד מיהודים שתוארו כתתי-אדם עם מטרה אחת - להשמיד את העולם.
את האנטישמיות הילדים ינקו כבר בגן, כשלמדו לצטט שירים שבהם נשבעו לשחרר את פלסטין, גם במחיר מוות. הילדים גם חונכו שאסור לקחת סוכריות או פירות מזרים, מפחד שהזר הוא יהודי והמזון מורעל. דרוויש העזה פעם לשאול מורה מדוע בעצם כולם שונאים יהודים (הרי יהודים אמיתיים הם לא ממש ראו שם בעזה); התשובה היתה שמי ששואל שאלות כאלה הוא בוגד שדינו גיהנום. דרוויש למדה לא לשאול יותר.
חייה של נוני דרוויש קיבלו תפנית חדה כשאביה נהרג בידי הכוחות הישראליים. האב הוכרז כשאהיד, רחובות ובתי ספר נקראו על-שמו, ומשפחתה זכתה לכבוד גדול. אבל הילדה נוני, שהיתה רק בת שמונה, החלה בסתר לפקפק בצדקת הדרך. הגעגועים לאבא והחיים בצל האלימות גרמו לה לבחון מחדש את הדעות שאותן לימדו אותה לבטא, והיא הפכה עם הזמן ביקורתית יותר ויותר, עד שעזבה לארצות הברית בסוף שנות השבעים. לקח לה כמעט 25 שנה לחזור למצרים, וכשסוף סוף חזרה – הפעם כאזרחית אמריקאית ואם לילדים - היא נתקפה בדכדוך כשראתה עד כמה גברה במדינה ההשפעה של האיסלאם הקיצוני ועד כמה השנאה לארצות הברית ולישראל מרקיעות שחקים. היא שבה הביתה מהחופשה ב-10 בספטמבר 2001. יום אחר כך אתם יודעים מה קרה.
מהרגע הזה דרוויש החליטה לא לשתוק עוד: היא החלה לכתוב ולדבר על חוויות הילדות שלה, על התרבות שבה גדלה, ועל הביקורת הקשה שלה כלפי החברה הערבית שלא מקיאה ומוקיעה את הקיצוניים והאלימים. מתברר ערבים אוהבי ישראל שמלאים בביקורת על החברה שלתוכה הם נולדו. דרוויש החלה להרצות בכנסים של יהודים וארגונים פרו-ישראליים. היא גרה כיום בקליפורניה ועוסקת בתרגום ובכתיבה. היא המירה את דתה לנצרות, מגדלת ילדים, והשם "נוני דרוויש" הוא פסבדונים. את השם האמיתי היא לא מגלה. היא חוששת לחייה ולחיי המשפחה שלה.
ציונות נוסח ארקנסו
אין הרבה יהודים בארקנסו, המדינה ממנה הגיע ביל קלינטון. יהודים שהם גם דתיים יש עוד פחות. אז תארו לכם כמה נדיר למצוא שם יהודים שהם גם דתיים וגם שחורים?
קווין (שם בדוי) הוא בחור כזה: חליפה כהה לגופו, כיפה כהה גדולה לראשו, וגוון עור כהה שלא מותיר מקום לספק: מדובר באפרו-אמריקאי. קווין נולד, כמו רוב השחורים באזור, למשפחה בפטיסטית. מגיל צעיר הוא גילה מרדנות וסירב ללכת לכנסייה. כשבגר, החל לקרוא. מתישהו נשבה בקסמי היהדות והחל ללמוד תורה. לאט לאט הוא התחזק עד שהתגייר והפך ליהודי אורתודוקסי מאמין: הוא מתפלל בבית הכנסת, מניח תפילין, לומד תורה ונוסע כמה שעות בכל כיוון כדי לקנות בשר כשר בממפיס. הוא כבר היה בישראל כמה פעמים והתאהב.
כששומעים אותו מדבר על ישראל, הלב מתמלא גאווה: הוא אוהב את המדינה ורוצה לעשות עלייה, אבל ההורים שלו עדיין בארקנסו והוא רוצה להיות קרוב אליהם. אז בינתיים הוא שם. אפשר רק לדמיין איזה כוח יש לדברים שלו: איש שחור מהדרום שמדבר על ישראל מהלב. ומה לגבי נישואין? הוא דווקא רוצה להתחתן, ואפילו ניסה קצת באתרי שידוכים יהודיים, אבל זה לא פשוט: הוא בן 27, ואין יותר מדי יהודיות חרדיות בגיל הזה שעדיין לא תפוסות. בטח שלא בארקנסו. יש מתעניינות?
טיפ הסברתי
ונסיים בטיפ קטן: הרבה אנשים (בעיקר כאן בחו"ל) שואלים אותי איפה אפשר למצוא מידע אמין ואמיתי בנושאי הסברה, מדיניות הממשלה וההסתה הפלסטינית. אז הנה יישום חדש וחמוד שאפשר להוריד בחינם מהאינטרנט: קוראים לזה "סרגל הכלים של ההסברה הישראלית" והוא מכיל את כל ערוצי הרדיו המרכזיים של ישראל, קישורים לאתרי ההסברה המרכזיים, וגם עדכוני חדשות בנושאים בוערים. מי שפיתח את הסרגל הוא ניל לזרוס, אחד מתותחי ההסברה של ישראל ואיש מקסים (טוב, אני לא ממש אובייקטיבי – ניל הוא מי שהכין את מתמודדי "השגריר" לקראת המשימות שלהם).
לפנייה לכתב/ת 
