שיעור ביחסי ציבור

בארבע עיניים עם דיאן סוייר, ערוץ 10, 21:40

לפני שבועות אחדים היה דחוף לראסל קרואו להשליך מכשיר טלפון על ראשו של פקיד קבלה במלון בניו-יורק. יומיים אחר-כך הוא כבר ישב לצידו של דיוויד לטרמן. לכאורה בא לקדם את "סינדרלה מן". בעצם, קרואו בא בעיקר להציג את הפרופיל המרוכך שלו. לטרמן איפשר לו להתנצל מכל זווית מצלמה אפשרית, בקול נמוך, במבטא אוסטרלי ובהבעה כנה ככל שזוכה אוסקר מסוגל לה. גם טרום קרוז קיבל את ההזדמנות אצל אופרה לבנות לעצמו את התדמית הרצויה לו בעזרת כיסוי מתמסר לסיפור האהבה החדש בחייו.

עכשיו הגיע תורו של בראד פיט. כל מי שחשב שראה הכל אצל אופרה, צריך היה לראות אמש את הרגע הציני מכל, בו שאלה סוייר את פיט האם הוא רוצה להשליך עליה משהו. "כן", השיב פיט, מנסה להיראות מיוסר, "משהו כבד, חד". אלא שפיט איננו זוכה אוסקר. גם הצופה הכי פחות מיומן אמר לעצמו, "כן, בטח".

זה ממש עלה לו בבריאות לדבר על ג'ניפר אניסטון ועל אנג'לינה ג'ולי. כאילו שסוייר תפסה אותו לא מוכן. כאילו שסוכניו לא ישבו עם נציגי אי.בי.סי ומדדו בסרגל מה יהיה זמן המסך שיוקדש ליתומי אתיופיה ואחרי כמה פריצות לפרסומות תבוא השאלה על הגירושים, ובאלו מילים ינוסחו השאלות על הרומן עם ג'ולי.

בתנאים שלו

בראד פיט הדגים אמש כיצד מנצלים באופן מושלם זמן מסך איכותי מהסוג שמספקת דיאן סוייר. פיט בא לקדם את "מר וגברת סמית", זה ברור, אבל הוא בא לעשות את זה בתנאים שלו. ואני לא מתכוונת רק לעובדה שיותר ממחצית התוכנית הוקדשה ל"מסע עולמי" עם פיט באתיופיה (סוייר בתפקיד סטנלי ופיט כליווינגסטון), רבע נוסף הוקדש להצגת אתר התרומות באינטרנט ולדברי שבח מבונו, ועוד חמישית לנתונים על היקף הסיוע שמעניקה ארצות-הברית למדינות תת-התפתחות.

בשאריות השניות שנותרו, עיפעף פיט מעדנות כשדיבר על חיי האהבה שלו, נעשה עוד קאט לחסד נוצרי (פיט הזהוב מושיט ידיים לילדי אפריקה וממשיך בכך מסורת איקונוגרפית הקשורה לציורים של ישו בין המצורעים והחולים), וקאט אחרון להרהורים על הצורך לעבור לאורח חיים צנוע. אין ספק: בראד פיט הגיע לאולפן כדי לקדם את בראד פיט החדש של השנתיים האחרונות: מגה-כוכב, אך גם אדם רציני עם אג'נדה אמנותית וחברתית, שותף לפרוייקטים איכותיים אשר מן הסתם את חלקם יפיק וגם יביים בקרוב.

האם היה רגע אמיתי בראיון של אמש? אולי שניים. הרגע בו אמר פיט כי הסכומים שבהם נמכר צילום פפראצי אחד שלו (750 אלף דולר) הם מפתים מספיק כדי שיצלם וימכור אותם בעצמו, והרגע בו אמר שהוא מתקשה לדבר על ענייניו הפרטיים ולו רק בגלל העובדה שיש כל-כך הרבה ספקולציות, דיס-אינפורמציות ובולשיט כללי אחר הקשורים אליו, עד כי הוא מוכרח לשמור משהו אחד קטן רק לעצמו.

במחשבה שנייה, לנוכח הכמות המזערית למדיי של אינטליגנציה שהנ"ל הפגין עד עצם היום הזה, לא הייתי פוסלת את האפשרות שקופירייטר מחונן קיבל הרבה כסף בשביל שתי השורות הנאות האלה.

צריך להגיד

לעצמנו: מתי בדיוק אירעה הנקודה בזמן בה איבדנו עניין בסדרות טלוויזיה? לאן נעלם הבאז שליווה את חיינו הציבוריים בימי "סיינפלד" או "רצח מאדום לשחור?". הנה "ניפ/טאק", "הסופרנוס", "24", "אבודים", אפילו "עקרות בית נואשות", כולן ממש משתטחות מדי ערב לרגלינו. מישהו מקליט? למישהו איכפת? יכול להיות שהריאליטי הרג את הפיקשן סופית?