הבן המועדף

אחים יקרים, הצלחתם לשבש לנו את החיים. ביכולת ארגונית מרשימה, שכל תנועת מחאה יכולה רק להתקנא בה, הצלחתם לשבש לנו, אזרחי המדינה - על תומכיכם ועל מתנגדיכם הגדולים - את החיים. מחאה קולנית, משבשת, מטרידה היא עיקרון דמוקרטי חשוב. הגם שאני מתנגדת גמורה לתפיסה שלכם, מתנגדי ההתנתקות, ולדרך בה אתם הולכים, אני לא יכולה שלא לאלץ את עצמי לגלות סובלנות, לתת מקום לצעקה הלגיטימית שלכם. הבעיה שלי היא עם המרחב בתוכו אתם פועלים.

מדינת ישראל, שעל דגלה חרות עיקרון השיוויון, התייחסה אליכם תמיד כבן המועדף. מאז ומתמיד ינקתם משד השלטון. מאז ומתמיד הצלחתם, חרף המדיניות הרשמית, לקבל הסכמה שבהנהון (ואף יותר מזה) לדרככם, הצלחתם ליצור לובי חזק בכנסת ובממשלה ולגייס לעזרתכם הון כלכלי. בלי כל אלה, ואתם יודעים זאת היטב, לא הייתם מצליחים לייצר מחאה אקטיבית כל כך.

רק דבר אחד לא הצלחתי להבין. למה אף אחד מהרבנים שלכם לא מזדעק בשל המצב הכלכלי הקשה? פיטורים המוניים, ירידת כל ילד רביעי אל מתחת לקו העוני, העובדה שמשפחה ממוצעת בישראל לא מצליחה להרים את הראש מעל המים - כל זה לא פיקוח נפש? עתידנו הקיומי לא מוטל כאן על הכף? תורת ישראל עוסקת רבות ביחסים שבין אדם לחברו. לתפיסה היהודית האורתודוקסית יש אינספור פרשנויות ופלפולים בדבר עיקרון השיוויון, הענווה. איך זה ששום ראש ישיבה לא חסם כביש בגלל העושק התמידי שאנו חיים בו?

השאלות הללו מנקרות רבות במוחי. אני לא מוצאת להן תשובה. אני גם מתאמצת לחשוב, מתי ארגון מחאה כלשהו, שחסם כבישים בכזו ברוטליות כפי שאתם עשיתם, טופל בידיים כה עדינות של המשטרה. את הפגנות הערבים הס מלהזכיר, כי כאן אני כבר נכנסת לפצע המדמם המכונה יחסי ערבים ויהודים בישראל. אבל את ההפגנות של ארגוני מחאה אחרים אני דווקא זוכרת: זוכרת היטב איך תוך עשר דקות פונו מפגיני "הקשת הדמוקרטית" מהשטח, כשמחו על גזילת האדמות. זוכרת איך נפנפו את עולי אתיופיה כשהם בכו על הדם שנשפך. וגם הסטודנטים שלנו סבלו מנחת זרועה של הרשות המבצעת. כל אלה היו מעטים מכם ומאורגנים הרבה פחות מכם, אבל אתם אחיי, סרבני ההתנתקות, לכם יש יחס מיוחד.

לא החלטתי עדיין אם היחס העדין לו אתם זוכים נוכח הפרות חוק וסדר, הוא תוצאה של חשש מכם, מהקיצוניים שבכם - או שהלבלוב שלכם בתוך שורשי השלטון נגלה אלינו שוב במלוא תפארתו. אם מישהו פוחד לעצור אתכם בגלל חשש למלחמת אחים, סימן שמלחמת האחים כבר כאן - שום כביש חסום לא ימנע ממנה להגיע.

באופן טראגי, מי שמוביל את המדיניות הכלכלית, שמוכחת בכל רגע ושנייה כאסון חברתי, עומד מאחוריכם גם במאבק הזה. אתם יודעים מי האיש, אתם זוכרים שהוא החזיר את חברון, נכון? נתניהו מחזק את ידכם בסירוב להתנתקות. כשתשובו הביתה, אולי לא תחוו על בשרכם את נטל החיים כאן, את מדבר האבטלה ההולך וגדל. אולי תהיה לכם וילה יפה על הדיונות המרהיבות של ניצנים, וכספי פיצויים שיאפשרו חיים בכבוד. אבל לפחות חלקכם, בעודם מלקקים את פצעי טראומת העקירה מן הבית, יראו שהם רק בתחילתו של המאבק. מאבק אחר - לא על אדמה קדושה, אלא על חיים בכבוד .

בימים אלה מתכנסת ועידת קיסריה לעסקים. הארגונים החברתיים יזמו אינספור כנסים אלטרנטיביים במחאה על הכנס הקיסרי, המנותק מהחיים האמיתיים במדינת ישראל. הלוואי שיכולתם לתרום במאבק הזה. אתם יכולים עדיין, אם רק תרצו .

קראו גם:

• לפאשיסטים בכתום
• פאשיזם כחול-לבן
• נחסמתם? תתבעו