הפטל מטפטף בדרך לחגיגה

הקטע הבא לא נועד לך, ההורה הטרי. אתה עדיין מוחה דמעה כאשר הילד רוקד עם הצעיפים במסיבת הסיום של החוג לדרמה. אתה מתרגש כשהוא אומר את הטקסט בעל שלוש השורות במסיבה של הכיתה, או חובט בדרבוקה במסיבה של החוג למוזיקה. אתה האב הצעיר נהנה, כיוון שאתה עובר רק פעם אחת בשנה את הסיוט של מרתון הנאומים - המורה, העוזרת, המנהלת, היועצת, נציגת הוועד ועוד כמה שלא קיבלו הזדמנות לדבר כל השנה. אתה מתפעם ומתרגש מתגובת המורה, שעיניה מתעגלות בתדהמה למראה המתנה המגוחכת שהגיש לה נציג ועד ההורים, ששבוע שלם רב בינו לבין עצמו מה לקנות לה. 

הסימנים המדאיגים הראשונים לאירועי סוף שנת הלימודים מגיעים כאשר אותה אמא מורעלת, שבדרך כלל אין לה הרבה מה לעשות בחיים, מתקשרת ושואלת האם תוכל להביא את אותו אביזר שכה נחוץ למסיבה. זה יכול להיות גנראטור, שמשייה, שמיכת ענק, יוטה, רשת צל או הקללה שלי: השולחנות המתקפלים המעצבנים האלה, שתמיד אתה מוצא את עצמך גורר אותם בתוך החול (כי חנייה קרובה לחוף אין) כשמיץ פטל מהאירוע הקודם מטפטף עליך לאורך כל הדרך. בסוף השנה כבר אין כל טעם להוציא את אביזרי המסיבות מתא המטען, כיוון שהללו נודדים ממילא יום-יום, מאירוע אחד לשני. 

אירוע סוף השנה יהיה תמיד אותו הדבר: התזמון יהיה כזה, שימנע ממך את השינה המתוקה של יום שישי, או לחילופין את משחק הגמר בחמישי. המיקום יהיה "מקורי" - מלווה במפת ניווט מסובכת, שתביא אותך לאיזו חורשה נידחת אפופת ברחשים או חוף שבו אתה מריח את כל המנגלים מסביב. לפעמים יש מזל, והמסיבה תהיה בחצר של המשפחה העשירה, שאיש לא מעיז להגיד לה "לא" - אחרת לא יהיו וילונות בכיתה. 

עם ההגעה, נשפכים כולם מהאוטו והולכים לתפוס מקום. "הילד התורן" נאסף לתדרוך אחרון, כאשר האחים יחד עם ההורים מעלים על עצמם את המבט המזוגג ונערכים למרתון. בשלב זה בולטת מאוד ההפרדה בין גברים ונשים: הגברים מקטרים על המשחק שהחמיצו, האמא החתיכה שהתעברה (שוב) וכמה טוב יכולים היו להעביר את הזמן בפעילות שונה מזו שהם עושים כעת. הנשים יעלו על עצמן את החיוכים המלאכותיים ויצקצקו על המתכונים המקוריים שהכינו לאירוע, תוך רכילות מרושעת על המורה המזעזעת, שלצערן ממשיכה עם הילד שנה נוספת.

החבר כבר יצלם לי את הילד

האירוע עצמו מזכיר את שידורי ערוץ 33: אותם נאומים, אותם שירים, אותם אנשים. והילדים? הם מותשים לחלוטין ורק מחפשים דרך להעביר את השעות הארוכות שלא נגמרות. "ילדי החגיגה" מוצאים תעסוקות מקומיות במהלך הטקס, כגון אילוף נמלים והצקות לשאר הילדים, כאשר אחיהם מוציאים את ההורים מדעתם, אם זה בשטף דם מקומי שהם יוצרים על הברך או במשפט שחוזר שוב ושוב: "נו?, מתי הולכים הביתה?"

אחד הסימנים הבולטים לעייפות החומר הוא היעלמות פורום הכתבים והצלמים: אם במסיבות הראשונות לחיי ילדך נלחמת על מיקום טוב לצלם, נדחפת בין עשרות מצלמות וידאו משוכללות ומצמצת מהבזקי הפלאשים של מצלמות שלא היו מביישות שום טקס אוסקר - כיום אתה משאיר את ציוד הצילום בבית, כי "זה כל פעם אותו הדבר", ובמקרה הכי גרוע - תבקש מהחבר שיצלם לך את הילד, "בשביל שיהיה".

חשבתי על פתרון יצירתי - לעשות לכל ילד את "אם כל המסיבות": אירוע ענק בסגנון "ניצנים", שירכז בתוכו את כל מה שהילד עשה באותה שנה. זה יתחיל בשש בבוקר, עם שעתיים של החוג לקרטון, אחר כך כמה שעות של מוזיקה ומשם נגלוש לאנגלית, לאומנות או לכל דבר אחר שהיה ראוי למסיבה. נביא את עשרות המורים, נשמע עשרות נאומים - אבל לפחות נסבול רק יום אחד בשנה עבור כל ילד שהבאנו לעולם.

מישל דורושינסקי, אב ל-3

"פרצופה של המדינה" - קריקטורה אקטואלית בערוץ הדעות