שחקן נשמה

קצת מוזר לראות את אדריאן ברודי, שלנצח ייחרט בזיכרון כיהודי השדוף והסובל מ"הפסנתרן" – אפילו אחרי אותה צרפתית שהדביק להאלי בארי באוסקר - מככב בשנה האחרונה בפרסומת לדיאט קוקה-קולה. בפרסומת הרעשנית מקפץ הכוכב הצנום לצלילי היפ-הופ על רקע בועות מוגזות של משקה, מסתחבק עם החבר'ה בשכונה וזוכה למבטי הערצה מהילדים שעוברים על פניו ברחוב. כשאני שואל בתמיהה למה ליהקו דווקא אותו הוא עונה: "מה, אני לא בחור קולי וכיפי, זה מה שאתה מרמז? אני שמח שהאנשים ששכרו אותי לפרסומת חשבו אחרת".

התכוונתי בכלל להחמיא. רציתי להגיד שעם התדמית שביססת לעצמך כשחקן רציני ומסור עד אימה, קשה לקנות אותך עכשיו כמוכר של סודה עם בלונים.

"אני מבין למה אתה מתכוון. אבל אתה מתייחס רק לכמה מהתפקידים ששיחקתי. אתה מתכוון לאדריאן ברודי של 'הפסנתרן'. אם תראה סרטים קודמים שלי, כמו 'הקיץ של סאם', או 'מלך הגבעה', הסרט הארוך הראשון שעשיתי, תראה בן אדם אחר. אלו סרטים שמייצגים את הטבע שלי הרבה יותר".

כן, אבל גם כך לא סביר שנראה אותך ב"מהיר ועצבני 3". אתה לא מהסוג הזה של השחקנים.

"תראה, אם 'מהיר ועצבני' היה סיפור מעניין, הייתי מתעניין בו. אני מתעניין בתרבות של מכוניות, אבל לא בתרבות שמאחורי סרטים שכאלה. כשאני חותם על סרט אני רוצה לקוות שאני עושה את זה בגלל שמצאתי בו דמויות עם עומק. אני חושב שאם אני מתחבר כמו שצריך לרגשות של דמות בסרט, יש סיכוי טוב שכשאתה צופה בי תרגיש מספיק שקוע בדמות שאני מגלם כדי להגיד 'וואו, הוא באמת עובר משהו'. ואם זה לא קורה פה, אז נכשלתי. זאת שיטה קשה לשחקן - אבל אם אנשים באים להיות שחקנים כדי שיהיה להם חיים קלים וכדי להתפרסם, הם עושים טעות".

זינוק זוועתי לעתיד

ברודי הוא אולי האחרון שלוקח את התפקידים שלו, או את עצמו, בקלות. כמעט לכל סרט שלו בשנים האחרונות הוא מתכונן באופן מתיש, כמעט מזוכיסטי. כשגילם ב"הפסנתרן" ניצול שואה מורעב הבורח מאימת הנאצים, הוא הרעיב את עצמו בשיטתיות. כששיחק בתפקיד של רוצח אובססיבי בסרט "החמצן", הוא התעקש שיחברו לשיניו "גשר" אמיתי.

גם בסרט האימה "החליפה" שעולה ביום חמישי על מסכי ישראל – שם הוא מגלם אדם שסובל מאובדן זיכרון, נכלא בבית-חולים פסיכיאטרי ועובר טיפולים מחרידים כשהוא כפות לחליפת משוגעים – דרש ברודי לחוות את הסיוט בעצמו.

בסרט "החליפה" מגלם ברודי אדם בשם ג'ק סטארקס, חייל משוחרר השב ממלחמת המפרץ הראשונה למחוז ילדותו בוורמונט. לאחר שהוא מואשם ברצח של קצין משטרה ומאובחן כסובל מאובדן-זיכרון, מאושפז סטארקס בכפייה במוסד פסיכיאטרי סאדיסטי. במוסד הזה מעביר אותו ד"ר בקר (כריס כריסטופרסון) שורה של טיפולים בתוך מקרר מתים. כשהוא לבוש חליפה, ומנוקב מהזרקות של סמי הזיות, שוכב סטארק במשך שעות במרתף הקר ורואה חזיונות איומים. מוחו מזניק אותו שנים קדימה, אל העתיד – שם הוא פוגש בנערה אקסצנטרית בשם ג'קי (קירה נייטלי). הוא מתאהב בה, כמובן, אך אז מגלה שנחרץ עליו גורלו למות בעוד ארבעה ימים. ביחד מחפשים השניים דרכים לגאול אותו מהגורל האכזר.

סיפור המעשה המוזר הזה מקבל ב"החליפה" טיפול קולנועי תזזיתי ומבולגן – הגם אם יעיל לפרקים – של הבמאי ג'ון מייבורי. הבמאי מנסה כאן כמעט הכל: סיפור במהופך נוסח "ממנטו", הבזקי זיכרון סטייל "אפקט הפרפר", הפחדות נגד הממסד הפסיכותראפי בסגנון "קן הקוקיה" – ואפילו אלמנטים היצ'קוקיים מובהקים. מה שכן, ברודי הדחלילי מצליח תמיד להיראות מבוהל ומנוכר, נטע זר ואומלל ביקום אכזרי.

עברת פעם בחייך חווייה של היסחפות מנטלית, או סכיזופרניה?

"המממ... אני לא בטוח שזה דבר שכדאי לי לענות עליו בראיון. בוא נגיד שעשיתי מחקר. כדי להבין איך ההרגשה להיות כלוא במשך שעות ארוכות בתוך תא מבודד, פשוט כלאתי את עצמי בתוך תא כזה. יש מתקן שפותח בשנות השישים שבו אדם מרחף בתוך מים בטמפרטורת הגוף, ללא כל אור או גירוי אחר. ביליתי שעות במתקן הזה, במשך כמה פעמים. אתה מגיע למצבים מאוד מוזרים, בלי שום צורך בסמים. הכל כל כך שחור מסביב, שאתה ממש מרגיש כאילו אתה מרחף בחלל. זה טריפ בפני עצמו. באחת הפעמים היו שיפוצים בבניין סמוך, והרעש והרעידות מהחפירות הפרו לי את השקט בפנים. אבל בדיעבד זאת היתה ההכנה הכי טובה לתפקיד, כי הרעש האגרסיבי שבא מתוך המים דימה את המצב העצבני והפסיכוטי שאליו נקלע ג'ק בתוך התא בגלל ההזיות".

אתה מתכונן בקיצוניות הזאת כמעט לפני כל סרט שלך. איך התמודדת עם הרעב כשבקושי אכלת לפני "הפסנתרן"?

"זה היה תהליך ארוך שכלל הרעבה עצמית. כשעשיתי את זה לא חשבתי על זה יותר מדי, הפנמתי את העוצמה של הדבר. הייתי חייב לאבד המון משקל במשך זמן קצר, פשוט הייתי חייב. כחלק מתהליך ההרעבה נפטרתי מרכוש. מכרתי את האוטו שלי, זרקתי את הטלפון, ונפטרתי מהדירה שלי. רציתי שלא יהיה לי שום דבר לחזור אליו, שום דבר שיחבר אותי לעולם. רציתי לחקור איך מרגיש אדם שכל עולמו נלקח ממנו. להרעבה העצמית שלי היו השלכות פסיכולוגיות. לא כמו במחנה ריכוז, אבל פיתחתי סוג של הפרעת אכילה זמנית. אחרי הצילומים הייתי אוכל באופן כפייתי – מבוקר עד ערב, בלי הפסקה. לקח לי שנה לחזור לעצמי. וכשחזרתי לניו-יורק אחרי הצילומים התרחש אסון התאומים, וזה קיבע אצלי את תחושת האובדן ואת ריח המלחמה. ישבתי בבית שלושה שבועות, זה היה טראומתי".

ולהבדיל, בחורף הקרוב תשתתף לראשונה בשובר-קופות גדול מימדים, ב"קינג קונג". אני מניח שההכנה לסרט כזה היא הרבה פחות תובענית.

"תתפלא, אבל זה הרבה פחות פשוט ממה שחושבים. קודם כל, הייתי צריך להתאמן על איך לפחד ולברוח ממשהו דמיוני. אחת הדרכים שלי להבין את קונג היתה לשחק עם קופים. אז נסעתי לגן-החיות של סידני כדי להאכיל גורילות ולדמיין אותן בגובה שמונה מטר".

היה לך איתן כיף.

"הגורילות היו מאוד מעניינות. היה שם זכר שהרגיש מאויים ולכן השתלט על כל המזון והתעמר בגורילות האחרות, זה היה מרתק. לחיות האלה יש טווח שלם של רגשות, ואני חושב שזה יעבור בסרט היטב. לצערי לא נתנו לי להיכנס ממש אל תוך הכלוב, אבל אם הייתי מגלם את קינג-קונג הייתי נכנס פנימה, שלא יהיו לך ספקות".