"יחד גילינו שיש לנו הרבה מאוד מן המשותף"
איילת סנדרוביץ', סטודנטית באר שבעית, רצתה לסייע לעולים טריים. מיכל קדם, בת גרעין העולים ממונטריאול, חיפשה ידידה תוצרת הארץ שתקל עליה להתמודד עם חבלי הקליטה. המפגש בין השתיים הוליד חברות אמיתית שנמשכת עד היום. "במקרה שלנו לא לגמרי ברור מי נהנה יותר", מכריזה סנדרוביץ'
"שלא תציגי את ההשתתפות בתור עשיית טובה למישהו", מתרה איילת סנדרוביץ', סטודנטית למדעי ההתנהגות באוניברסיטת באר שבע. "אין פה עוזרים ונזקקים, ואף אחד לא עושה טובות". אבל אנחנו מתחילים מהסוף, שכן סנדרוביץ' בת ה-24 היא משתתפת ותיקה ופעילה בפרויקט "בבית ביחד". וההתחלה? להלן.
במהלך השנה שעברה, בזמן שצעדה לתומה בין שבילי האוניברסיטה, סנדרוביץ' פגשה דוכן הסברה. "לא היה לי מושג במה מדובר והתקרבתי סתם, מתוך סקרנות", היא משחזרת. "הסתבר לי שמדובר בפרויקט של הסוכנות שמפגיש צברים עם עולים חדשים. הבחורה שעמדה מאחורי הדוכן שכנעה אותי להשאיר פרטים ואני, בלי לחשוב יותר מידי, הסכמתי".
לאחר כמה ניסיונות נפל לגייס את הסטודנטית העסוקה לפעילויות שונות ("זה תמיד נפל בזמן לא טוב"), סיפרו לה אנשי "בבית-ביחד" שלבאר שבע עומדת להגיע קבוצת עולים קנדים בני גילה. החבורה הקנדית התעתדה להצטרף לתוכנית הכוללת חצי שנת אולפן, מפגשים רבים וגם התנדבות בקהילה. הפעם היא נרתמה בשמחה. "הרעיון קסם לי כי הוא כולל עשיית מעשה טוב מצד אחד, והיכרות עם אנשים שונים, בני גילי, מן הצד השני", סנדרוביץ' אומרת. "לא חשבתי בכלל במושגים של סיוע או ציונות, חשבתי שמדובר בחוויה נעימה לשני הצדדים".
אלכוהול, ברביקיו משובח ומוסיקה נכחו במפגש הראשון בין הישראלים לקנדים, אליו הגיעה סנדרוביץ'. וגם מיכל קדם בת ה-26, שהיום עובדת במחלקת יחסי הציבור של אוניברסיטת בן גוריון, אבל אז רק נחתה בארץ לאחר שאת מרבית שנותיה העבירה במונטריאול כבת להורים ישראלים.
בסיס שווה של בילוי וסיוע הדדיים
"גדלתי בבית ציוני מאוד ותמיד הייתי קשורה לישראל", קדם מספרת. לפני העלייה ארצה היא הספיקה ללמוד במכינה באוניברסיטה העברית, לשמש כמדריכה בפרויקט "תגלית", לבלות שירות חודש בצה"ל, לצעוד ב"מצעד החיים" ולחרוש את הארץ בעזרתה האדיבה של "החברה להגנת הטבע".
אחרי שסיימה את לימודי התואר ראשון, היא החליטה שאת המשך חייה היא רוצה להעביר בישראל והצטרפה לגרעין "מגשימים" יחד עם עשרה מחבריה. "הגענו לבאר שבע, וכבר במפגש הראשון עם הצברים נוצר קשר ביני ובין איילת", היא נזכרת ומספרת כיצד הקשר ביניהן הלך והעמיק במהלך השנה. "היו המון פעילויות משותפות", סנדרוביץ' מתארת, "מפגשי קבוצה פורמליים וגם בילויים בפאבים ובמסיבות, אבל הכי חשוב היה הקשר האישי. בתוכנית הזו אין כל מחויבות לחניכה או ליווי. הכל נעשה על בסיס שווה של בילוי וסיוע הדדיים, מתוך חברות והנאה".
"לקליטה קלה וטובה יותר חשובה מאוד נוכחותם של חברים ישראלים", קדם מוסיפה. "מישהו שאפשר לסמוך עליו, להתייעץ איתו, לבקש עזרה בתחומים שלצבר נראים טריוויאליים אבל לכל עולה הם זרים לחלוטין. בזמן תהליך הקליטה, הקשר החברי עם בני הארץ לא פחות חשוב ממציאת דירה, עבודה או כל תחום אחר. החברות עם איילת נתנה לי את כל הדברים האלה, אבל בעיקר הרגשה נהדרת".
ובחברות, כמו בחברות, עוזרים אחד לשני. כך סנדרוביץ' סייעה לקדם למצוא דירה משלה (וגם לחתום על החוזה בעברית), כך גם היא בילתה עם משפחתה של האחרונה שבאה לבקר. כך השתיים נותרו חברות מצוינות גם כשהסתיימו ששת חודשי הלימוד באולפן, ורוב חברי הגרעין נפוצו בכל רחבי הארץ, מפנים את מקומם לגרעינים החדשים שעתידים להגיע. קדם, שמצאה עבודה במחלקה לקשרי חוץ של אוניברסיטת בן גוריון, החליטה להשתקע בבירת הדרום.
"אני ממליצה מאוד להצטרף לחוויית קליטת העלייה הזו", סנדרוביץ' מסכמת. "מדובר בחבר'ה מצוינים שלא ברחו משום מקום אלא עלו מתוך ציונות ואידיאולוגיה, תוך שהם משאירים מאחוריהם חיים שלמים. הפרויקט הזה הוא חוויה חברתית שמאפשרת נתינה ועשיית טוב. מדובר, לטעמי, בציונות כפי שניתן ליישם אותה היום. כשמתנדבים, שני הצדדים מרוויחים. במקרה שלנו לא לגמרי ברור מי נהנה יותר".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
