פרשנות: מבחן השידול של ביהמ"ש העליון בארה"ב

"המפיץ תוכנה במטרה שייעשה בה שימוש המפר זכויות יוצרים – מפר זכויות אלה בעצמו, כך קבע אתמול (ב') בית המשפט העליון של ארה"ב, בהחלטה מפתיעה בפרשת גרוקסטר.

האם מפיץ של תוכנת שיתוף קבצים, המשמשת משתמשים להפצת קבצים המוגנים בזכויות יוצרים ללא רשות - אחראי להפרת זכויות היוצרים שנגרמת עקב כך? בית המשפט העליון של ארה"ב ענה לשאלה: כן, אם אותו מפיץ נקט בצעדים אקטיביים לעודד את השימוש המפר.

עוד כתבות בנושא:

• גם בהוליווד מבינים: שיתוף הקבצים לא ייעלם
• "הפסיקה: צעד קטן לאנושות, צעד גדול לאוהבי המוזיקה"
• פרשנות: תחילת עידן שיתוף הקבצים החוקי
• בית המשפט העליון בארה"ב פסק נגד תוכנות השיתוף
• iMesh: נשיק השנה תוכנת שיתוף קבצים חוקית
  

תקציר העלילה

28 אולפני סרטים, חברות מוסיקה ובעלי זכויות יוצרים אחרים, אשר בראשם אולפני MGM, הגישו תביעה נגד החברות גרוקסטר וסטרימקסט בגין הפרת זכויות היוצרים שלהם. גרוקסטר וסטרימקסט שווקו תוכנות לשיתוף-קבצים אשר בהם הועברו בין המשתמשים קבצים רבים של מוזיקה וסרטים אשר היו מוגנים בזכויות יוצרים.

טענת MGM והאחרים היתה כי גרוקסטר וסטרימקסט אחראיות להפרת זכויות היוצרים אשר מבצעים משתמשי הקצה בתוכנות שלהם מכוח תיאוריה של "הפרה תורמת" (contributory infringement). הם דרשו פיצויים וצו מניעה. הערכאות הראשונות צידדו בגרוקסטר ושות' ותמכו את קביעתם בפרשת סוני.

במסגרת פרשה זו, תבעו אולפני הסרטים את חברת סוני בגין הפרה תורמת של זכויות יוצרים בכך שייצרה קלטות וידאו מסוג betamax. זאת, משום שניתן לעשות בקלטות שימוש המפר זכויות יוצרים. בית המשפט דחה טענה זו וקבע ב-1984 כי סוני אינה מפרה זכויות יוצרים משום ששיעור משמעותי מהשימוש שניתן לעשות בקלטות – אינו מפר זכויות יוצרים. למשל: הקלטות לשימוש פרטי.

חברה אשר מפיצה תוכנה מתוך מטרה להפר זכויות יוצרים – חבה בהפרה זו. על ההפרה ניתן ללמוד מתוך אמירות ומתוך מעשים של אותה חברה. במקרה הזה, קבע בית המשפט, היה ברור כי מטרת גרוקסטר וסטרימקסט הייתה שהמשתמשים בתוכנות שלהם יעבירו בהן קבצים המוגנים בזכויות יוצרים.

בית המשפט מספק מספר דוגמאות: בתחילת דרכה הציגה סטרימקסט את עצמה למפרסמים וללקוחות פוטנציאלים בתור "הנאפסטר הבאה". סטריקמקסט שיווקה את עצמה באגרסיביות ללקוחות נאפסטר, על מנת שעם נפילת נאפסטר (בעקבות ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגדה) – יהוו לקוחות אלה את בסיס הלקוחות שלה.

בית המשפט קבע כי גיוס לקוחות אלה, אשר עשו שימוש בתוכנת נאפסטר לשימושים מפירי זכויות יוצרים – מוכיח כי זו היתה מטרת שווק התוכנה. בית המשפט אף ציטט תכתובת פנימית מיועץ של סטרימקסט שציין כי "להפר את החוק ולהיתבע היא הדרך הטובה ביותר להגיע לחדשות". בית המשפט נתן משקל גם לתוכניות עסקיות של החברות אשר הציבו כמטרה – להגדיל את היקף התכנים המוגנים בזכויות יוצרים אשר מוצגים ברשת.

בפסק הדין נמנע בית המשפט מלנתח את החלטתו בפרשת סוני – אשר היתה המוקד בטיעוניהם של התובעים והנתבעים כאחד וקבע כי אינו חל במקרה זה. הסטנדרט ב"סוני", אשר דן ב"שיעור משמעותי של שימוש לא מפר" (substantial non-infringing use) רלוונטי רק במקרה בו אין ראיות לכך שמפיץ התוכנה רצה בהפרה והתכוון לה.

כאשר אין ראיות לגבי המניע, ויש בפני בית המשפט רק את המוצר עצמו (אשר לו יש גם שימושים מפרים) – לא ניתן לקבוע כי מפיץ התוכנה מפר זכויות אם ישנו שיעור משמעותי של שימושים לא מפרים בתוכנה. אולם, הדבר אינו רלוונטי במקרים, בהם ישנן ראיות מספיקות לתרומתו של המפיץ לפעולות המפירות, כמו שהיו מקרה זה.

השלכות ההחלטה – התנהגות - IN , טכנולוגיה - OUT

משמעות ההחלטה מרחיקת לכת. ראשית – בית המשפט קובע אחריות להפרה בגין התנהגות ולא בגין טכנולוגיה. האשם אינו בטכנולוגיית שיתוף הקבצים, אלא בעובדה שגרוקסטר וסטרימקסט בחרו לעצב את התוכנית העסקית שלהן על הפרת זכויות יוצרים.

הן הצהירו שזו מטרתן, ופרסמו עצמן כך. מעניין אם כן לדעת, אם פסיקת בית המשפט היתה משתנה לו הנתבעים היו מפיצי תוכנת ה-BitTorrent אשר לא פרסמה עצמה באופן כזה. בכך, מצא בית המשפט העליון "שביל זהב" בין הצורך להגן על זכויות היוצרים לבין החשיבות להימנע מדיכוי המצאות וחדשנות טכנולוגית וצימצם את החלטתו לנסיבות המקרה הזה ודומיו.

שנית – בית המשפט קבע שהערכאה הקודמת שגתה בפירוש ההחלטה ב"סוני" וכי החלטה זו אינה חלה על מקרה זה. תוך כדי כך, ביצע בית המשפט אקרובטיקה לשונית על מנת שלא לציין מהי הפרשנות הנכונה של הלכת סוני. הדבר משאיר את הלכת "סוני" בעינה ומותיר פתח לעשות בה שימוש בפסיקה עתידית.

השופטת גינזבורג והשופט ברייר חלקו על קביעת בית המשפט בעניין הלכת סוני, ונתנו פרשנויות סותרות בשאלה מהו אותו "שימוש משמעותי שאינו מפר". דעות אלה עשויות להיות מפתח להמשך הדיון המשפטי בסוגיית תוכנות שיתוף הקבצים.

החלטת בית המשפט העליון בעניין זה אינה סוף פסוק, אפילו לא לגבי גרוקסטר וסטרימקסט. בית המשפט העליון מחזיר את התיק לערכאה דלמטה – אשר תדון הן בצו המניעה והן בתביעה עצמה. נוסף על כך, מבחן ה"שידול" (inducement) שקובע בית המשפט אמנם אינו תלו-טכנולוגיה, אך הוא כן "תלוי פרשנות". פירוש ה"צעדים האקטיביים" שעל מפיץ לנקוט כדי שייקבע שהיתה לו "מטרה להפר" יכול להשתנות משופט לשופט.

כמו כן, השימוש בסטנדרט זה עשוי לתת תנופה מחודשת לחקיקה בנושא אשר תעגן בחוק את ה"שידול להפרה". ניסיון נפל לחוקק חוק שכזה, ה-induce act, נעשה בקונגרס בשנה שעברה. לסיום, יש לזכור, כי בכך לא נסתם הגולל על שיתוף הקבצים. זהו גלגל של מאות מיליוני משתמשים, אשר מצוי בתנועה מתמדת גם מבלי החברות שהחלו את התהליך.

ומה בישראל?

בישראל נדונה בפסיקה האפשרות לקבוע חבות בדין האזרחי מכוח תיאוריה של "הפרה תורמת", הן בנוגע להפרת פטנט, והן בנוגע לזכויות אחרות של קניין רוחני (פרשת רב בריח). אפשרות נוספת לקבוע אחריות כזו בגין הפרת זכויות יוצרים, למשל, מצוייה בפקודת הנזיקין (ס' 12) אשר קובעת אחריות לאדם "המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על-ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם".

בכל מקרה, על מנת לקבוע חבות כזו יש להוכיח כי משתמשי הקצה – המורידים ומעלים קבצים לרשת – מפרים בעצמם זכויות יוצרים. בארה"ב הדבר מובן מאליו – ואף מוסכם על גרוקסטר. בישראל, המצב מסובך יותר שכן עילת התביעה קמה מחוק חוק זכות יוצרים - 1911, ופקודת זכות יוצרים – 1924, אשר אינן מותאמות לעידן האינטרנט.

למשל, חוק זכות יוצרים אינו קובע, לצד איסור ההעתקה, גם עוולה בגין "העמדה לרשות הציבור" של יצירה מוגנת. בעוולה זו, המוכרת במדינות רבות, ניתן לעשות שימוש נגד משתפי קבצים. באשר למוריד הקבצים בארץ, אם ניתן יהיה לאתרו, הוא עשוי לטעון כח ההעתקה הינה לשימוש פרטי וביתי, ואיננה מפרה.

אולם, נוסח פקודת זכות יוצרים, אינו מחיל חריג זה על "התקן המיועד לשימוש במחשב" – ולפיכך, נראה כי הורדת שיר למחשב תחשב כהפרה. לאחרונה אף ציינה הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות כי בכוונתה לפתוח בהליכים משפטיים נגד משתמשים אלה. בכל מקרה, מענה טוב יותר לסוגיות אלה צפוי בהצעה לתיקון חוק זכות יוצרים אשר עתידה להתקבל לחוק בקרוב.