רגיש כפטיש

האמת, צריך לפרגן לרוצח משה בן-איבגי על האיפוק המופלג שלו: לו נתנאל סמריק מגיע לבקר אותי בכלאי בארגנטינה וממטיר עליי שאלות מלודרמטיות ומלאות פאתוס תוך שהוא מטיח בי "אתה מסתכל לי בעיניים ואומר את זה!" – לא בטוח שהייתי מתאפק מלעשות לו קצת רה-דקורציה.

מתיש, מלודרמטי, חסר השראה, מניפולטיבי – מה עוד אפשר לומר על "דרק רוט, התיק נפתח" של סמריק, כדי לנחם אתכם על הזמן שכיליתם מול הסרט הזה? סמריק קיבל לידיו סיפור עיתונאי מעולה – ראיון ראשון עם אחד משני רוצחיו של נהגי המונית דרק רוט, שנמלט לארגנטינה ונכלא שם – אבל גמר עם סרט מנופח ומוגזם.

קודם כל, מוזיקת הרקע שאינה חדלה כמעט לרגע, דרמטית ללא כל פרופורציה, נשמעת כאילו בכל שניה עומד לפרוץ פנימה ברוס וויליס כשלגופו גופיה, רובה ושני אקדחים. בחייאת, סמריק, אם יש לך חומר טוב ביד, תן לו לדבר. אין שום צורך להעצים את הדרמה – הקיימת ממילא – בצורה מלאכותית ודוחפנית כל כך.

בכלל, סמריק הוא מלכת הדרמה. הוא נוטל לעצמו חלקים ניכרים מזמן המסך כדי לנסח שאלות מסורבלות, איטיות ועתירות פאוזות כמו-דרמטיות. את המורה שלימד את בן איבגי בכלא הוא שואל: "התאהבת בו?" (לא). באמו הוא מטיח: "איך נטשת אותו? הוא היה בן תשע!" (היא נפרדה מהאב. קורה). מבן-איבגי עצמו הוא מתאמץ להוציא הודאה כי שותפו לפשע, ארבל אלוני, הוא "פסיכופט" (בן-איבגי לא חושב ככה), וכי הוא עצמו "מפלצת" (בן-איבגי לא חושב ככה). בקיצור, סמריק נכנס בגסות ובדוחפנות לתוך מארג מציאותי עדין ומורכב של יצרים, דחפים וזכרונות.

אין לו היכולת העיתונאית הדרושה כדי לפרק ולפענח אותו. כשכל מאמציו הקהים מתנפצים על סלעי הסיפור המורכב, סמריק פשוט עובר לצלם – במהלך זול וכמעט מקומם – את אמו ובתו של דרק רוט כשהן צופות בראיון עם בן-איבגי. "אני רואה את השינאה בעיניים שלה כלפיי", מדמיין בן-איבגי מפגש אפשרי עם האלמנה, וסמריק סוגר קלוז-אפ על עיני האלמנה. רגיש כפטיש אוויר.

שורה תחתונה? לא הבנתם מהסרט הזה הרבה על מה שגרם לשני בני 14 לבצע רצח שרירותי, או על מיהו באמת משה בן-איבגי, המצטייר כטיפוס מחושב שיודע היטב כיצד להציג את עצמו ומה לומר – מתוחכם בהרבה, כנראה, מהמראיין. סמריק הוא מפיק מצוין ועיתונאי בינוני שיצא להביא סיפור פלילי-אנושי ממדרגה ראשונה וחזר כשבידיו חומרים חלקיים מדי. חבל.

אפשר לנסות התחכמויות, אפשר לומר שזה שוב אותו זמן בשבוע שבו יש לך המון זמן-מסך מת לשבת ולחשוב עליהן, אבל אולי עדיף להיות מפורש: "כוכב נולד 3" משעממת. פשוט משעממת. זו תוצאתו של השילוב שבין חוסר יכולתה להשתנות ולהתפתח, לבין עונה חלשה במיוחד באגף המתמודדים.

המבנה הרב-שלבי האינסופי של כל תוכנית מכתיב את השעה וחמישים המייגעות ביותר מאז, אה, השבוע הקודם. במרכזן, אחרי הכל, שלושה שירים. את המינימום האולימפי הזה מנפחת "כוכב נולד" בכמויות אוויר שעשויות לגרום לכם לגזים בהמשך הלילה. שיחותיו הארכניות של צביקה הדר עם המתמודדים דהויי-האישיות, הופעות האורח, החידון – הכל מעניין רק קצת פחות מהפרסומות.

מתקפת דני רובס נמשכה אתמול. רובס הוא מציאה אמיתית עבור משתתפי "כוכב נולד": שילוב מושלם של מתקתקות נוסטלגית, רגש זול וחותמת איכות שפג תוקפה. נעמה לוי נתנה את הביצוע המשכנע היחיד. כפיר אדרי הגיע במטרה לסלסל לה את הצורה, אבל יצא שטוח כבלטה. לפחות הפעם הניצחון הגיע למי שהגיע. אל תטרחו להעמיד פנים כאילו משהו מכל זה מרגש אתכם.

• לחוסמי הכבישים מחר: מכוניות עם סרט כתום יוכלו לעבור?