קרוב לים, רחוק מהטעם

אנחנו רוצים להיות כמו כולם, כמו שאר העולם. רוצים שקט, רוצים שלווה ורוצים אוכל טוב. מסעדות ביסטרו נפתחות כאן כמו גדלנו על בגט ורוקפור, מסעדות המבורגר הולכות ותופסות את מקום הפלאפל כמאכל הלאומי, ומקומות שמתמחים בחימום פסטה ושילובה ברטבים הזויים, בישול איטלקי כאילו, צצות בכל פינה. גם בכל מה שקשור במסעדות חוף אנחנו כמו כולם, והנוסחה הקובעת שכשיש נוף ים ובריזה אפשר להגיש חרא, עובדת.

מי שחולק על הנוסחה מוזמן לשלם כניסה לנמל תל-אביב. לא מעט מסעדות - חלקן פתוחות אל הים - מרפסות, משטחי דק מצוחצחים, שמשיות - ואוכל רע ויקר. שתי המסעדות הטובות בנמל, קום איל פו החדשה ומול ים הוותיקה הן ממש לא מסעדות חוף.

מעט מאוד מסעדות יוצאות מהכלל הזה. אחת שכבר נמאס להזכיר היא מנטה ריי בחוף הים של תל-אביב. הים קרוב ממש מתחת לרגליים, השירות טוב, המחירים סבירים, ולאוכל אין לי הגדרה אחרת חוץ מאוכל כיף. אוכל פשוט, טעים, לא מתיימר, לא משתחץ. קלמרי טרי מטוגן על פלטה חמה, גירסה פרטית טובה למסבחה. אוכל מקומי, אוכל שאין מקום יותר ראוי לו מאשר על המים.

חברי דרור פילץ, שמבלה חלק ניכר מחייו במציאת מקומות לאכול, ממליץ על מקום נוסף, טרנטולה ששוכנת ביפו בואך בת-ים, ממש מתחת למקום בו חיתה ונשרפה מסעדת מינו הדייג, בגלל החיבור של ים, אווירה ושלווה. את האוכל לא תזכרו דקה אחר-כך, אבל לפחות לא תרגישו שהעליבו אתכם.

גם לעכו הלכתי. השוק מקסים כתמיד, הדייגים מעלים דגים ברשת, והחומוס טוב כשהיה, אבל אוכל על המים - יוק. כלום. אורי בורי מגיש אוכל טוב וחיוך נעים, אבל זו לא מסעדת חוף. במסעדת החוף המערבי מגישים אוכל על-פי הכלל של קרוב לים רחוק מהטעם, ואבו-כריסטו במרינה הוא עלבון אמיתי.

אז מה עושים? בכל זאת הבן-אדם רעב, ואוויר הים אין כמוהו לפתיחת התיאבון, ויהודים רעבים הם אנשים עצבניים. יש פתרון, פשוט אפילו: להגיע עם המסעדה לים. לא חשוב אם ממש ליד המים או לצוק שתכף יהפוך למגרש חנייה בתשלום מעל.

חם אצלנו, ולכן הפתרון הרומנטי של סלסילת קש מעוצבת עם סט כלי אוכל, מפיות מלמלה, פטה תותים ושמפניה לא כל-כך עובד. צריך צידנית. לא סטייל, אבל שומר על האוכל, ועם הצידנית הולכים לאסוף את הארוחה בדרך לים.

סנדוויץ' - ארוחה בלחם - הוא פתרון נהדר. אפשר להכין בבית ואפשר לקנות. תלכו לתיאודור (רחוב יהודה המכבי, תל-אביב), יותר כסף ממה שלוקחים איציק ורותי (ברחוב שינקין, שגם הסנדוויצ'ים הטעימים שלהם הם אופציית הצטיידות מוצלחת), אבל מתיאודור תצאו עם הסנדוויץ' המושלם. חברו לו בקבוק יין לבן קר מאוד (כדאי להלביש על הבקבוק צווארון שרוכשים בחנויות היין ומקפיאים בלילה), קחו גם קופסה עם קוביות מלון קר, דובדבנים וחריצון של גבינה בשלה - כחולה או קממבר, כאלו שמשתדכות נהדר לדובדבנים - ותראו שהאושר אין לו סוף. לא תחכו לכיסא, לא יעליבו אתכם עם דגים ישנים, ולא תשלמו כאילו שגם נהניתם.

אם השיטה מקובלת עליכם, אפשרויות המימוש אין-סופיות. לא חשוב איפה - אשדוד, יפו, חיפה או עכו - היכנסו לחומוסייה טובה, ותמיד יש כזו בסביבה, בקשו שיארזו לכם את ה"קומפלט" (חומוס, פול, טחינה, ביצה ורוטב חריף), קנו פיתות טובות (ביפו, למשל, פיתות לבנוניות דקיקות אצל עוצי ברחוב קדם, בעכו בשוק, במאפייה שבה עדיין אופים פיתות בתנור עצים, או דווקא פיתות גרוזיניות אצל אלונושקה ברחוב העבודה באשדוד), קנו ירקות טריים, ותראו כמה זה טעים עם ריח הים ורעש הגלים.

אפשר להקדים טיול לשוק ולאסוף ארוחה לפי מה שיש. משוק הכרמל, למשל, הייתי לוקח לחם ארמני, חמאה צהובה, דגים כבושים ובצל ירוק, מוסיף לצידנית בקבוק וודקה שישן לילה במקפיא, והולך להיות מאושר ליד הים.

אם אני באיזור אשדוד אני לא חושב אפילו על אופציה אחרת ממרכז הסנדוויץ' של מוריס (במרכז המסחרי באיזור א'). קחו סנדוויץ' בלחמנייה מטוגנת, ויותר עדיף שניים לכל אחד, קחו קצת סלט עגבניות מבושל, לימון כבוש וזיתים טובים, קנו ערק טוניסאי ולכו לים להבין מה זה גן-עדן.