כשהמציאות מתערבת

משימת כתיבת הטור הפעם אינה קלה לי. זה לא קל לא רק בגלל שכל האירועים והסיפורים בפרק (ובסדרה כולה) מתגמדים לעומת מותו של איתי, ולא רק בגלל שכלי הכתיבה העיקריים שלי, הציניות וההומור, החלידו באחת, אלא בעיקר מפני שאני לא רוצה לחטוא לדרכו של איתי. לא הכרתי אותו אישית, אבל ממה שראיתי וקראתי עליו בשבועיים האחרונים אני למד שאיתי לא רצה שירחמו עליו. הוא ביקש ששאר המתמודדים לא ידעו על מחלתו (האם העולים לגמר, ישאל, אוהד, לימור ואריאל, היו מחליטים שהבנים יפסידו במשימת "ראש בראש" לו ידעו על מחלתו? האם דנה ולירון היו מניחים לנחום ולאיתי מוקש לו ידעו?), הוא הקרין שמחה, ועצבים, ונחישות – אבל לא ייאוש ולא רחמים עצמיים.

הוא בחר להיפרד מהעולם בחופי סיני שאהב, עם החברים שאהב, ולא במיטת בית החולים מחובר למכשירים. האם איתי היה רוצה שאכתוב עליו טור עצוב ומלא פאתוס? מסופקני. אם הצלחתי לקלוט את דמותו של איתי, הוא ודאי היה רוצה שאכתוב כאן דווקא על ג'ניה המתוקה ועובד החמוד שנראים כמו שני שחקנים שלוהקו ל"טייפ קאסט" ומשחקים בהגזמה את דמויות העולה החדשה, העדינה וחסרת האונים והמאצ'ו עובד האדמה השתקן, או על רותי ואמילי שמראות שוב שבנות הן הן המין החזק, ואמילי שעושה רושם שאימצה את דרכיה ה"רעות" של לימור – רק בלי החינניות ושמחת החיים של האחרונה, או על לימור עצמה, שגם כשהיא לא במרוץ ממשיכה לנהל את הנחת המוקשים במשחק, או על דנה ולירון, שאם לא היו שומעים בקול לימור ולא היו שמים מוקש לצמד הבנים – היו מודחים מהמשחק.

אני בטוח שאיתי היה צוחק על כל אלה לו היה זוכה לצפות בפרק שבו השתתף, ואז ודאי היה מתעצבן שוב על ההפסד, אולי סולח קצת לנחום על "טעות פתח תקווה" שלו ומבין שתחרות ה"ראש בראש" וההחלטה של שאר משתתפי הגמר לגרום להם להתעכב עד הסוף, בתוספת המוקש – הם שגרמו להגעתם אחרונים, וגם זה, למרות כל המכשולים – רק בהפרש של 6 דקות.

הכל התהפך

רבות דובר בעבר, ועוד ידובר בעתיד, על מרכיב "המציאות" בתוכניות מציאות, על עריכה מגמתית, על יצירת מצבים קיצוניים ובכלל – עד כמה מציאותיות הן תוכניות המציאות. הפעם המציאות חדרה לתוך תוכנית מציאות בצורה גסה. היא התערבה בתסריט, בעריכה בהפקה – והפכה הכול. אף אחד מהמעורבים בהפקת "סוף הדרך" לא תכנן הרי את מותו של איתי.

כאחד שהשתתף בעבר בהפקה הזאת, אני יודע עד כמה נקשרים אנשי ההפקה למתמודדים וכמה הם מחכים ליום שבו יכבו המצלמות כדי שיוכלו "לשבור דיסטנס". אני נמצא בקשרים חבריים עם רבים מהאנשים שליוו אותי אז, צלמים, אנשי קול, אנשי הפקה ועוד. אני מניח שקשה להם להתמודד עם מותו של איתי ושהם התלבטו כיצד לנהוג בעקבות מותו. האם לשדר את הפרק כמות שהוא מבלי להתייחס למותו של איתי? האם לא לשדר את הפרק? אני חושב שהם נהגו נכון, לכבודו של איתי ולזכרו, בכך ששידרו את הפרק כפי שהוא, ועזרו לנו להכיר את איתי, להתאהב בו ולהתאבל עליו. איתי זכה לאנדרטה בפריים טיים של ערוץ 2 שמנציחה את זכרו, את מי שהוא היה ואיך הוא חי.

בידיעה שפורסמה אתמול לפני שידור התוכנית ראיתי כמה תגובות של גולשים שזועקים על ניצול מותו של איתי להעלאת הרייטינג של התוכנית. אני מכיר את האנשים שמאחורי התוכנית ובטוח שהם היו מוכנים ללא שום בעיה שכולם יראו אתמול "מבט" בערוץ 1 אם זה היה מחזיר את איתי, אבל המציאות, האמיתית, החליטה אחרת, ולהם נותר רק לקיים את צוואתו.

אני מקווה שתנצלו את מערכת התגובות כדי לספר איך אתם מרגישים בעקבות שידור הפרק, איך אתם תזכרו את איתי ואיזה כוח אתם שאבתם ממנו, ותשאירו את הרוע והציניות בצד. אם אני יכול – גם אתם יכולים.