הגט ועונשו

אלה מילר, גיבורת "תרה", ספרה החדש של צרויה שלו, רוצה להתגרש. למילרים, צמד ארכיאולוגים שנפגשו באתר חפירות (ושלו אכן מתענגת עד אין קץ על ההקבלה בין כרוניקה של חיי נישואים לחפירות ארכיאולוגיות), יש ילד בן שש וזוגיות

משעממת, אולם נדמה שההחלטה שלהם אינה נובעת משכנוע פנימי עמוק, אלא מתוך בחירתה של צרויה שלו לעשות ניסוי בגירושים. כך מיטלטלת הגיבורה הבלתי נסבלת שלה לאורכו של הספר בתחושה שעשתה טעות גדולה שאין לתקנה, מקוננת על גורלו המר של בנה, כשנקודת המוצא הברורה שלה גורסת שמשפחה היא האפשרות היחידה לגדל ילדים.

כלום לא עובר על אלה מילר לאחר גירושיה, לא תהליך פיזי של שחרור המיניות הילדותית שלה מכבליה, ולא תהליך נפשי של בדיקה עמוקה של מהות המשפחה והזוגיות.

במקום כל אלה קופצת מילר לזוגיות הבאה. לעודד הפסיכיאטר, החבר החדש, לוקחות שלוש פגישות עד שהוא שוכב איתה, גם כשהיא עומדת ערומה מולו ומבקשת, כי הוא אוהב גילוי איטי, כמו בפנטזיות של גיל ההתבגרות, ולא מיניות של שני אנשים מבוגרים. כאילו לא מדובר בקהל קוראים מבוגר דיו בכדי לעמוד בסקס בפגישה הראשונה שלקראתה קונה הגיבורה פטריות ושמנת כדי להכין מרק. מזל שלא פשטידה.

כהרף עין עוברת מילר עם בנה לגור עם עודד, כאילו כלל לא דחוף לה לממש את החופש שהיא אמורה להשתוקק אליו, וכאילו אי אפשר לקיים מערכת יחסים שלא תחת קורת גג אחת. שום דיון רציני לא מתקיים ביניהם בנושא, וכשהיא מפקפקת הוא משכנע אותה שהיא צריכה "לקפוץ למים". כך, בפשטות, משתכנעת מילר ההיסטרית והחולמנית, המשייטת לה על פני המציאות כמו ילדה ולא כמו אשה בת 36, כשהיא מעפעפת בריסיה ומצפה לנס.

אבל לא רק שקיומם המוצק של מוסדות ה"משפחה" וה"זוגיות" אינו מוטל כלל בספק, ואם משפחה אחת מתפרקת יש לחוש ולמצוא אחרת, המסר אף נוקשה מזה. למרות שהיא מוצאת את עצמה עם גבר מעצבן, חסר אונים וחלש אופי, הפעם מילר לא תברח ממנו משום ש"זו דרך העולם". מסקנת העל המתבקשת היא שאין טעם להתגרש כלל שהרי כל הנשים הנשואות אומללות אותו דבר. הנה כך עושה מילר את הדרך מהרצון הבלתי משכנע להיות חופשיה אל ההבנה שאלה הם החיים. המשפחה מנצחת, ואם אין בה אהבה, לפחות יש בה מסירות או מחויבות וכדאי לנו להסתפק בזה.

כל העלילה המקוממת הזאת עטופה בהתפייטות אינסופית של שלו, שמונעת מהקורא להאמין שמשהו מכל אלה אותנטי. החיים ששלו תופרת תפורים בתפרים גסים, כמו אין יומיום קשה, כמו אין דאגות פרנסה (כסף הוא סוגיה שלא מטרידה כהוא זה את המתגרשת החדשה). לאורך כל 460 העמודים מילר גם נרדמת במקומות ובזמנים המשונים ביותר, כשרק מלחי הרחה חסרים לה, לחלושה, מהרהרת את הרהוריה המתישים, ההיסטריים, מדמה את דימוייה האינסופיים, רואה בכל ענן, בכל עץ ובכל חפירה ארכיאולוגית אות וסימן.

מאות רבות של דימויים מתישים מרפדים את הספר הזה עד שלא נותרת ממנו טיפה אחת של אמת פשוטה, קרקע מוצקה לעמוד עליה ולהאמין לאלה מילר ולצערה. כך קורה שגם כשבעלה אונס אותה היא עדיין רוצה לחזור אליו, משום שהיא נבעתת לפתע מכך שהיא מפרקת משפחה. את הפתרון לתעלומת הפיוט הלירי המיותר, מספקת שלו כשהיא מסבירה את הדיאלוג שלה עם אביה הקריר, "משתדלת כמו תמיד במחיצתו להגביה את השפה, שלא יאמר אני מבחין שהשפה שלך מידרדרת, מה קראת בזמן האחרון?". כך שלו מגביהה את השפה כמו להוכיח שהיא יכולה, בונה דמות נשית נלעגת ומקוממת, שמבחינה רגשית היא מפותחת ממש כמו הגוף שלה, שהיא מעידה עליו שלא התפתח מאז גיל 12.