פשוט 10

ללא סימני עייפות: "הישרדות", עונה עשירית, יס וויקנד, שבת 21:45

אני לא יודע איך מרגישים יוצרי "סוף הדרך" ו"רצים לדירה" כשהם צופים – אם יש להם אומץ – במשהו כמו פרק הפתיחה לעונה העשירית של "הישרדות", אבל אני משוכנע שזה נגמר בבכי. אפשר רק לייבב מתיסכול לנוכח היכולת היצירתית וההפקתית האינסופית, המרשימה, חסרת התקדים, של "הישרדות".

עונה עשירית, ו"הישרדות" היא עדיין האמ-אמא של תוכניות הריאליטי. הטובה והמדהימה שבהן. אין סימני עייפות, אין קמטי לידה, אין היחלשות. "הישרדות" רק מתחזקת. אני לא זוכר סידרה שהתחזקה בעונה העשירית. עונה עשירית היא, באופן מסורתי, גיל הזהב והבלות של סידרת טלוויזיה, רגע לפני או אחרי יריית החסד.

עשר דקות לתוך העונה החדשה, ואתם נשאבים פנימה כמו עליזה לחור ארנב. הדרמה בעיצומה. 20 מתמודדים חותרים בסירת משוטים לכיוון האי פלאו באוקיינוס השקט. לרשותם רק הבגדים שלגופם ומימיה אחת לאדם. תוך עשרים דקות אתם מכירים את כולם. הליהוק, כרגיל, מושלם. גם הלוקיישן. אבל זה לא העניין. העניין הוא האופן שבו ההפקה – ובראשה בכיר הריאליטי מארק ברנט – מסוגלת לקחת את "הישרדות" ולהמציא את המשחק מחדש, לחלוטין, בפעם העשירית. כל הקלפים נטרפים. כל מה שעשרים מתמודדים ששיננו את העונות הקודמות עד לרמה שהם מתחילים לכרות בריתות ולאכול צרצרים עוד בטרם קיבלו הנחיות מפורשות – וכל מה שכמה מיליוני צופים כבר ראו ויודעים מהעונות הקודמות – הכל מת. הכל יצא מהמחזור. הכל שרון איילון. הכללים נכתבו מחדש. השבטים, למשל, ייבחרו על-ידי עצמם. החסינות תקפה לעשר דקות. המשימה הראשונה – בחירה מסובכת בין אש, מים, מזון או ניצחון במירוץ – יוצרת דרמה מיידית בין שתי קבוצות: החכמים והמבוגרים יותר מול הצעירים האתלטים.

בסוף הפרק, כשג'ולנדה, השחורה השתלטנית, מודחת, הקליימקס מושלם, ואתה (טוב, אני) יודע שלכל הרוחות, לא תיכננת – יש לך את "אבודים", "עקרות בית נואשות" ו"האו.סי." על הראש – אבל אתה הולך להעמיס גם את העונה העשירית של "הישרדות". זה פשוט טוב מדי. אם אתם רואים רק ארבע-חמש-שש סדרות הקיץ על בסיס קבוע, "הישרדות" מוכרחה להיות אחת מהן.

עוני לכל פועל: "עובדה", סוף עונה, ערוץ 2, שבת 20:40

את עונתה, כמו את 11 שנותיה ב"טלעד", סיימה "עובדה" באחת התוכניות המדויקות בתולדותיה: כתבה מקורית על תרחישי היום-שאחרי-ההתנתקות, כתבה עקרונית בנושא החברתי, כתבה על מורים שפוטרו למרות חיוניותם, וכתבת לייף-סטייל נוסח ישראל, על הגולשים בחופי גוש קטיף. מתי יקום יומן שישי שיצליח לעשות כאן מגזין אקטואלי מאוזן ואפקטיבי כל כך.

דווקא כתבתה של אורלי וילנאי, על שבע פועלות מאופקים ונתיבות שעובדות במפעל "עוף הנגב" – שם הן מחויבות לימי עבודה של 15 שעות בעמידה, עם הפסקות קצרות שמנוכות משכרן העומד על פחות משכר מינימום – היתה הכואבת שבהן. לא היה בה חידוש, ועדיין; ראיתם פעם נוספת את כלכלת נתניהו במיטבה: ניצול, השפלה, עוני לכל פועל. דווקא משום שבעלי ומנהלי המפעל – שלא כמו, נניח, האחים האדישים עופר – גילו איכפתיות ונכונות, זה היה סיפור מורכב יותר. הפועלות מועסקות, כמובן, על-ידי חברה חיצונית, כעובדות קבלן. זה פוטר את המעסיק מאחריות לתנאים התת-אנושיים. תסתכלו קצת במקום העבודה שלכם, באשר הוא, וסביר שתמצאו סביבכם עובדי קבלן. זו מכת מדינה שלא תיפתר ללא חקיקה שתגביל או תאסור כליל את מכסת עובדי הקבלן בקרב מעסיקים.

הסיפור של וילנאי הסתיים בשיפור תנאיהן של העובדות. כמובן. ברגע שהמצלמות בסביבה, לפחות למשך כמה דקות, חברות הקבלן והמעסיקים מוציאים מהארון את צלם האנוש. "עובדה" לא יכולה לעשות יותר מזה, ועושה ככל שהיא יכולה; היא מתעדת, ובאופן שקשה להישאר אדיש מולו.