בייבי בום בדואי

במהלך ביקור בנגב הביע גיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי, דאגה רבה משיעור הילודה של הבדואים בנגב. בקצב הנוכחי - צוטט בעיתונים האלוף במיל', מומחה ידוע לבעיות פריון יתר - יכפילו הבדואים את מספרם בתוך 15 שנה. חייבים לעשות משהו כדי לעצור את קצב הילודה במגזר. רק נעיר, שהתבטאות דומה מפי פקיד ציבור על האוכלוסייה היהודית החרדית בישראל, בה "קצב הילודה" לא נמוך יותר, היתה מעלה דרישה מיידית להדחה בעוון אנטישמיות. אז מה עושים? איך מתמודדים עם "הבעיה הבדואית" המאיימת על הביטחון הלאומי? להלן שלוש דרכים, שיעזרו למומחי המועצה להוריד את קצב הילודה. 

1. לקשור את צינורות הזרע של הגברים הבוגרים, או לעקר את הנשים. זוהי שיטה אפקטיבית במיוחד, שוודאי תוריד את קצב הילודה הבדואי. מנגד, צפויים קשיים בכל הקשור לנכונות האוכלוסייה להפנים את הרעיון. כאן דרושים מומחים מתוחכמים במיוחד, שיציעו ודאי לחלק לילידים מכשירי רדיו, או טלוויזיות צבעוניות, כדי לשבות את ליבם ולקנות את הסכמתם. חלקו לילידים כמה טרנזיסטורים, והם ירדו מהגמל כדי לשמוע את הפלא. בזמן הזה אפשר לבצע פעולת סיכול ממוקד חדה ונמרצת, לתפארת מדינת ישראל. 

2. לשלול את קצבאות הילדים מזוגות בדואים, או לקצצן משמעותית. קשה להאמין שזה יפחית את שיעור הילודה (עם החרדים זה לא ממש עבד), אבל כך לפחות העניים הגמורים יהפכו למזי רעב של ממש. חשוב לדעת, כי שבעת היישובים הבדואים בישראל הם גם שבעת היישובים העניים בישראל. 45 היישובים הבלתי מוכרים בנגב הם אף עניים יותר. שיעור האבטלה מגיע ל-30 אחוז ויותר. הקצבאות מאפשרות לאזרחים להחזיק את הראש, אך בקושי, מעל פני המים. שלילתן תדרדר את האוכלוסייה לעבר חרפת הרעב, ואולי כך תדלל אותה. המראות אולי יהיו בלתי נעימים בשלב הראשון, אבל מהר מאוד העין הציבורית תתרגל עד לזרא לבטן הנפוחה של הילדים. נכון שגם היום שיעור התמותה בלידה ביישובים הבלתי מוכרים בנגב מגיע לזה שקיים בנחשלות ממדינות העולם השלישי. אבל גם זה כבר לא מרגש אף אחד, חוץ מכמה פעילי זכויות אדם ורודי לחיים, הלוקים בשנאה עצמית.

3. לשנות בתכלית את המצב הקיים. זוהי שיטה שעשויה להיות יעילה במיוחד, גם אם לא מהירה כמו קודמותיה. 81 אלף אזרחים בדואים מתגוררים היום ב-45 יישובים בנגב. רובם קמו עוד בזמן המנדט ומיעוטם עם הקמת המדינה, עת העבירו הרשויות את הבדואים מצפון הנגב לדרומו, כדי לפנות מקום למחנות צבא וליישובים יהודים. יישובי הבדואים, קשה להאמין, לא הוכרו עד היום על-ידי המדינה. הם לא מופיעים על המפה, לא מחוברים לחשמל, למים, לגז; הם גם נעדרי תשתיות, כמו כבישים, מדרכות, גנים ובתי-ספר, שהם מובנים מאליהם עבור כל אזרח אחר. המדינה רוצה את הקרקעות שעליהן יושבים הבדואים, ולכן מסרבת להכיר ביישוביהם, הורסת את בתיהם וחורשת את שדותיהם, בדיוק כשהתבואה מבשילה. כשאין הכרה - אין תוכניות מתאר, אין אישורי בנייה, אין כלום. כשאין הכרה - כל היושבים במקום הם עבריינים, פולשים ובונים לא חוקיים.

מאז הכרזת העצמאות התעלמה המדינה מאזרחיה הבדואים, התייחסה אליהם כאל רואים ואינם נראים. מדיניות זו הפכה אותם לנטל חברתי - כי מי שזורע רוח סופו שיקצור סופה. האזרחים הבדואים לא מתאפיינים במטען גנטי ייחודי, קרימינלי ונבער. המציאות סביבם הופכת חלקם לכאלה. גיורא איילנד, כמו שאר קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות, ישמח ודאי לשמוע שניתן לשנות את המצב הזה. האזרחים הבדואים יכולים בקלות להפוך מנטל לנכס. בשביל זה, צריך לשבת ולדבר איתנו, כי עד היום אף אחד לא עשה את זה, רק הכינו "תוכניות" בשבילנו. אתם יודעים מה? דברו איתנו, הכירו ביישובים שלנו, תנו לנו את מה שמקבל כל אזרח במדינה, אפילו לא טיפה יותר, ואני מבטיח להפסיק להיות בעיה לאומית.

חסין אל רפאיעה, יו"ר המועצה לכפרים הבלתי מוכרים