הפקרות, לא כוח עליון
אין אכיפה, אין החמרה, אין לנהגים ממה לפחד. הממשלה שתקה, הכנסת שתקה, משרד התחבורה נאלם. עד לאסון
אמש, כשכולם כבר הבינו את מימדי האסון,
החל מצעד הנדהמים והמשתתפים בצער המשפחות. שמענו את ראש הממשלה, שמענו את שר התחבורה, כמענו גם מנהיגים אחרים. כולם דיברו יפה. כולם שידרו כאב אמיתי. כולם דיברו מהבטן. בזה הם תמיד טובים.
הבעיה היא שאנחנו זקוקים למנהיגים שיודעים לא רק לדבר, אלא גם לעשות. למנהיגים שדואגים באמת לעם הזה. לאנשים שימנעו מאיתנו את הצער הבא, את הלוויות הבאות, את ההפקרות בדרכים - שיצילו חיי אדם ולא יפקירו. שיראו שאכפת להם כל השנה מאזרחי המדינה, ולא רק ביום איסוף הגופות ופינוי הפצועים.
האסון הזה, כמו רוב האסונות ההמוניים, אינו גזירה משמיים. בשום אופן לא כוח עליון. איש לא גילה ואיש לא יגלה בסיפור הזה את אמריקה.
ההפקרות בכבישי הדרום, כמו באזורים אחרים, מוכרת לכולם. רשימת התאונות המחרידות, ידועה. שוק העבדים המפחיד בחברות התובלה - שנחשף ב"ידיעות אחרונות" רק לפני ארבעה חודשים - איננו בחזקת סוד. למרות זאת לא קרה דבר: הממשלה שתקה, הכנסת שתקה, משרד התחבורה נאלם. גם השר שעומד בראשו, מאיר שטרית, לא הרים את דגל המלחמה.
הכל ממשיך מאז להיות פרוץ. אין אכיפה, אין החמרה בענישה, אין יוזמות חקיקה חדשות. לנהגים אין ממי וממה לפחד. הכתובת הייתה שוב על הקיר, היה ברור שזה ייגמר באסון, השאלה היחידה הייתה רק מתי. אתמול זה קרה.
לפנייה לכתב/ת 
אכפת רק ביום איסוף הגופות. אסון הרכבת
צילום רפרודוקציה: עוזי ברק, מדור צילום זק"א
מומלצים
