חומרים טובים זה לא מספיק

הדור השלישי: הסיפור האמיתי – מחזור 2000, ערוץ 1, 22:30

כשאתה בוחר לעשות סרט על שמיניסטים בקריית מלאכי שנת 2000, אתה לא בוחר לעשות סרט על שמיניסטים, וגם לא על פרשת הדרכים הקוסמית של המילניום החדש שמפציע. ללא ספק, אתה החלטת לעשות סרט על קריית מלאכי, להגיד משהו על ישראל הראשונה, השנייה, השלישית. תמי גרוס ויובל כהן, יוצרי הסרט "מחזור 2000" לא הצליחו לחדש הרבה בענף הדוקומנטרי המוקדש לערי ספר ופיתוח.

אז כן, כמעט כל הצעירים מנשקים את המזוזה במעין עווית נרכשת, לא רצונית, לא מודעת לעומק החרדה שמחווה שגרתית כזו משדרת, כשהיא באה מצעיר בן 18, בג'ינס, מחובר לאמ.טי.וי, מעודכן בסלנג. וגם כן, כולם רוצים להמריא משם ולא להביט לאחור, וכמעט כולם לא מאמינים בעצמם מספיק, כדי לשדר למצלמה שזה הולך להצליח, שעתיד מזהיר מצפה להם אחרי החופש הגדול והבגרויות.

אבל אם "מחזור 2000" רצה לחדש משהו, יוצריו היו צריכים לוותר על דרמת ה"ראשים המדברים" המתבקשת, הקלאסיקה הקבועה של ז'אנר התיעוד, ולחטט קצת יותר לעומק לא בין המתפקדים מול המצלמה, אלא בין הנעדרים מהתסריט.

למשל, ההורים. שתי אימהות דיברו כל אחת שתי דקות. הן רוצות שלבנות שלהן יהיה עתיד טוב יותר, משכיל יותר, חופשי יותר. מה הן עושות בשביל זה? מה עושים ההורים האחרים? לכמה מההורים יש תוכנית חיסכון או תוכנית כלשהי ללימודים גבוהים עבור ילדיהם? לכמה מן המורים יש תואר שני? עומק הדיון ב"אבא גוריו" לא הרשים במיוחד. תזכירו לי לשלוח מכתב תודה למורים שלי מהתיכון. הם השתדלו יותר. יכול להיות, שכאשר מדובר במקום כמו קריית מלאכי, גם עצם קיום הדיון ב"אבא גוריו" להישג ייחשב? אני רוצה להאמין שלא.

היו חומרים טובים. שמיניסטית נשואה ואם לתינוק, צעיר שחולם על עתיד של כדורגלן בנבחרת ישראל. וצעיר אחר, שאיחסן את המדליות שלו כאלוף שחמט בארגז המצעים (לא היה כסף לשידת פרסים ייצוגית, בעצם לא היה כסף להמשיך להתמחות בשחמט) ושהצליח לייצר את הרגע המרגש והקולנועי ביותר בסרט.

נדמה, שההחלטה להשאיר את המבוגרים מחוץ לפריים, לא היתה הפעם נכונה. הנערים והנערות נתנו את המונולוגים שלהם, זה כן, אבל אם גם בשנת 2000, העברית עילגת, החלומות הם להגיע לאשדוד, והדימוי העצמי קרוב מדיי למרכז המסחרי של הקריה, צריך לזמן גם כמה מבוגרים ליום צילום.

מה קורה לשופטים של "כוכב נולד"? נדמה שמהרגע שניטלה מהם סמכות השיפוט, כלומר, עם תום האודישנים והעברת השלטון לקהל הרחב, הם הפסיקו להקשיב למה שקורה באולפן והתחילו פשוט לנסות לקלוע לטעמו של איזה קהל דמיוני.

לא האמנתי לצביקה פיק ולריקי גל, כשאמרו שעומרי רוטברד ריגש אותם. זה לא שאני מכירה את צביקה פיק ואת ריקי גל, אבל היה לי קשה לדמיין שביצוע הדיקט שהוא הגיש אמש, היה יכול לרגש מישהו. ולצדי צרפתי אני יכולה להגיד, שמומנט החינניות של דמות המתלבט הנצחי כבר מאחוריו, ועוד רגע בעוכריו.

חבר'ה, תתאוששו. כמה כבר נשאר? עוד כמה שבועות למנאייק? תתחילו לעבוד ברצינות. קחו דוגמה מצביקה הדר. הוא עוד מסוגל לחבק את מיכאל עינב ולהגיד לו שהוא אחלה זמר. שואו מאסט גו און.