אני כוס

בקבוק של שרדונה אוסטרלי מצוין ומצונן, שתי כוסות, פותחן, סיטרואן C4 ספורטיבית חדשה שכאילו הוצנחה לכאן מהאלף הבא - ושני גברים, חברים ותיקים, בגיל שבו אתה כבר מבין שלא משנה כמה תקפיד על מזונותיך ועל פעילות גופנית, הגבעה הקטנה שצמחה לך בשיפולי הבטן תמשיך לבלוט גם מהתכריכים בדרך לגוש ולחלקה. זה בערך כל מה שצריך כדי לצאת לסיבוב יקבים: בלי הגבלת קילומטרז', בלי בנות, בלי תכנון מדויק, בלי אלוהים.

כשאתה יוצא למסע שהתחושה הכי מדויקת שניתן להגדיר בתחילתו היא "צמא", אתה לא ממש מצפה לחזור הביתה אופטימי - או בכלל. אבל איכשהו, הטיול הזה בחלק מהתחנות החשובות של תעשיית היין הישראלית הצליח לגרום לנו לחזור הביתה (שזה, כאמור, כבר הישג) עם תקווה לעתיד טוב יותר, שנשתמרה גם מעט אחרי שהתפוגג האלכוהול ממחזור הדם שלנו. הסיפור הזה, אם תרצו, הוא על סוג של נס.

לשתות משהו קר בלב ההר

מבחינה תחבורתית התכוננו לסיוט, מה גם שבאזור ואדי ערה נגמר השרדונה והצמא התחיל לדגדג את הגרון ואחר כך את הנפש. אם יש דבר מתסכל יותר מלעמוד בכביש החוף הפקוק במוצאי יום חמישי בואכה נתניה והוויקאנד, זה לעשות את זה בסיטרואן C4 VTS, רכב שיכול לגמוא את הדרך הזאת ב-200 קמ"ש באותה קלות שאנחנו יכולים לגמוע 200 מ"ל אלכוהול. אבל לשמחתנו התנועה דווקא היתה בעדנו, ושעה וחצי אחרי היציאה מתל אביב כבר היינו בעפולה.

הדבר הכי חשוב שצריך לדעת על עפולה הוא שסללו כביש שמאפשר לעקוף אותה, למרות שקצת חבל על הטרחה: אפשר היה פשוט להעלים אותה ואף אחד לא היה מרגיש. בתור פיצוי לתושבים על ניתוח המעקפים שביצעו להם על צלע הגלבוע הקימו בעיר כיכרות קטנות וחמודות - בדיוק מהסוג שיכול להוציא מדעתם שני גברים שפספסו את הפנייה לעוקף. הגבר השני, אגב, הוא העורך של המגזין הזה. ולמען הסר ספק, הוא היה זה שנהג.

בסוף צלחנו את מבחן הכיכרות, את הפנייה לעפולה עילית ולגבעת המורה, ובאשמורת ראשונה של לילה הבחנו בצלליתו העגלגלה והמושלמת של התבור מרצדת מתוך החשכה. כפי ששמתם לב, בשלב הזה הפכנו לפיוטיים משהו. קשה לשים את האצבע על המקום המדויק שבו חווינו את ההארה; אולי זה קרה כשחלפנו בצומת מכבי האש ביציאה מעפולה, ואולי זה בכלל היה הדיסק של מאיר אריאל זצ"ל, שיחד עם דויד ברוזה ביקש לשתות משהו קר בלב מדבר.

הביטוי המליצי "מרחיב דעתו של אדם" לא היה זר למצב הרוח שבו הגענו לתבור, הכפר והיקב. המנכ"ל, אורן סלע, הגיע לקבל את פנינו במרכז המבקרים של היקב הצעיר אך הממזרי; כמו בהרבה מהמקומות שמכונים "יקבי בוטיק", גם כאן יש סיפור על כורמים שגידלו במשך שנים ענבי יין לתעשייה עד שהחליטו שהגיע הזמן לטפל ביבולים שלהם בעצמם - ובמקרה של יקב תבור, עם סדרות ה"מסחה" וה"אדמה" שלו, די בהצלחה.

דגמנו את כל הליין הנעים לשתייה של היקב על כמה פרוסות של "ברקנית" מכפר יחזקאל, שמן זית וזיתים. בין לבין גילינו שאורן היה בצוללות ובתל אביב לפני שחזר לכור מחצבתו בכפר תבור, והוא ממש לא מתגעגע לעיר הגדולה. אולי רק כשמתחשק לאכול משהו יוצא דופן, והאופציה הקולינרית הכי מעודכנת וקרובה נמצאת בהרצליה. אבל הוא לא מתלונן, ובצדק. קשה להתלונן כשאתה מוקף בסדרת האדמה של תבור.

באמצע השיחה והשתייה חלה תפנית מרשימה בעלילה: התוודיתי על תאוותי ליינות רוזה. בעולמם של המבינים, בעיקר בעיני עצמם, חיבה לרוזה היא קצת כמו להודות בבית קפה שינקינאי שאתה בעצם נמשך לפרחות - כלפי חוץ כולם יפגינו זעזוע, אבל עמוק בפנים יידעו שאתה צודק. לשמחתי ניגש אורן לאחת החביות וחזר עם כוס סמוקה מלאה עד גדותיה ביין צעיר, שממש מתחנן לחמסינים הראשונים של העונה ולמרפסת עם נוף.

לפעמים דווקא אכפת לציפור

אם נתקעת בין הירח לניו יורק, הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות הוא להתאהב. כך גרס כריסטופר קרוס בפסקול של "ארתור", סרט שמספר על גבר כל כך נמוך עד שמרוב ייאוש הוא מתאהב בלייזה מינלי - ואם נתקעת בכפר תבור בלי וויסקי, הדבר היחיד שנותר לך לעשות הוא לנסוע לחיפה, או יותר נכון ל"קלמנ'ס" שברחוב הנמל. שם תוכל לערבב את היין עם קצת ג'יימסון או בלנטיינ'ס און דה רוקס - ולפגוש את ג.מ.

ג.מ ביקש שנציין את שמו המלא רק בתנאי שהאזכור יסייע לו, כעורך דין, לזכות בעוד תהילה ולקוחות; הפכנו בבקשה, והחלטנו שלא בטוח אם הסיפור על הרגע שבו הוא הציג בפנינו את אוסף אביזרי המין שלו בטרם שקענו לשנת שיכורים יביא לו את הקליינטורה הנכונה. אז נישאר עם ג.מ.

"את הטבעת הזאת אתה מלביש על הזין, ואז הנקר עושה לה ככה בדגדגן", הסביר ג.מ.

"ומה עושה הדבר הזה כאן למטה?", התעניינתי בנימוס.

"אה, זה? זה נכנס לה לתחת", הבהיר ג.מ את המובן מאליו, לפחות עבורו.

כשכבר חשבנו שהחלק האמנותי של הערב מאחורינו שלף ג.מ מכשיר שנראה כמו טוקן מפלסטיק, למרות שעורכי הדין של הציפור שראיתי פעם על הר הסוכר בריו דה-ז'ניירו עלולים לתבוע אותי על עצם ההשוואה. "אחי, תעשה ככה עם היד", הוא דרש מ-ל', שחרחר כבר מרוב צחוק לצידי, וסימן לו באצבעותיו כאילו ניסה להציג צללית ראש של ארנב רק בלי האוזניים. ל' ביצע. "ועכשיו", המשיך ג.מ, "נגיד שאתה כוס".

ל' קלט בדקה ה-90 שטוקן הפלסטיק - שרק אלוהים יודע באיזה חורים הוא כבר בילה - עומד לבצע מעשה מגונה בכף היד שלו, ומשך אותה לאחור בבהלה. "אם אתה מתקרב אלי עוד פעם אחת עם הדבר הזה אתה מת", הוא רטן כיאה לעורך של מגזין גברים. ג.מ פרש לישון מאוכזב; ניכר בו שמדובר בצעצוע החביב עליו.

"לא הבנתי בשביל מה אתה צריך את האביזר-מין הזה", המשכתי להתעניין על קפה של בוקר. ג.מ תבע את עלבונו של הטוקן מהערב הקודם. "זה לא אביזר מין, זה מכשיר גינקולוגי", הכריז בגאווה כאילו היה לפחות אחמד טיבי.

"אתה מחדיר אותו ולוחץ - והכל נפתח בפניך".

"כן, אבל למה?", לא ירדתי עדיין לסוף דעתו.

"מה זאת אומרת? כי אתה יכול לראות את כל מה שקורה בפנים".

עדיין לא הבנתי את התועלת שבדבר, והמשכתי להקשות קושיות כמו ילד בפרסומת של קופת חולים.

"אחי, יש שם עולם שלם שאנחנו לא מכירים!", הכריז ג.מ ושילח אותי ואת העורך צפונה, לכיוון רמת הגולן.

הוא לא כבד, הוא דניאלה וייס

כמעט כל מה שגברים עושים נגזר מהידיעה שזמננו בעולם הזה קצוב. לנשים קל יותר להתמודד עם זה - אולי הילדים שיוצאים מרחמן הופכים אותן לפחות משועבדות לעניין - אבל אנחנו מתחתנים מתוך הארעיות, בוגדים ומתגרשים מאותה סיבה ממש, יוצרים אמנות ויוצאים למלחמות מתוך רצון להטביע את חותמנו על עולם שבעוד מאה שנים לא יידע בכלל שהיינו. אפילו השורות האלה שמתקתקות עכשיו על המקלדת נובעות מאותו מקור ממש: כמו שערס מרסס את השם שלו על קיר של טרמפיאדה, כך כותב הסופר הגדול בעולם את הטובה שביצירותיו. ובדיוק בגלל הארעיות גברים גם עושים יין. שלא לומר שותים אותו.

את התובנה הזאת שלנו כיוונו לשתיקה של בוקר שהפר רק מאיר אריאל, הטרובדור המנוח, שהפך בלי להרגיש לצלע השלישית של המסע הזה ככל שהקילומטרז' הצטבר. את מה שעשה הוא לאוזניים עשו לעיניים הפרגים והחרציות, שריצדו על רקע הירוק של הגולן בתחילת האביב.

"הבן זונה הזה אסד. רק בגלויות הוא יראה את הגולן", זרקתי לעורך, שהיה עסוק בלהפוך 180 כוחות סוס לדרך של שעה וקצת מחיפה ליקבי רמת הגולן - מקום הולם להרהר בו על יין ועל ארעיות.

הדבר היחיד שמפריד בין יקבי רמת הגולן לבין השלמות הוא העובדה שמסיבות כלכליות-היסטוריות הם ממוקמים בפתח אזור התעשייה של קצרין ולא בלב כמה דונמים של כרמים. אלא שלזכותם ייאמר כי מהבעיה הזאת שכחנו ברגע שנסגרו שערי היקב מאחורינו ונותרנו רק אנחנו, החביות וארנון.

ארנון - כלומר ארנון הראל ממחלקת השיווק של היקב - הוליך אותנו בין מכלים וחביות, בואכה ארכיון היקב המשמר בקבוקים שיוצרו לפני 20 שנה, עת היווסדו של היקב בתוך מחסן בבית האריזה "פירות גולן". מדובר במקום ששמו מעלה בי נשכחות: מעשה בקיבוץ בשם קלע גולן, שלצערנו כבר לא איתנו. הקיבוץ קיבל שטח בבית האריזה כדי להקים שם עסק לתיקון מכלי קטיף; אז נהגו להשתמש במכלים עם דופנות דיקט, והדיקט נטה להתבקע. אנחנו, הנח"לאים, התפרנסנו יפה מתיקון הסדקים שנפערו בו. להתפעלותם של ותיקי הרמה מפועלנו לא היה גבול, אבל הם לא הביאו בחשבון את העובדה שכוח העבודה במטעיהם היה מורכב בין השאר מנח"לאים צעירים מקלע גולן, שקיבלו הוראות מפורשות לבעוט בסוף כל יום עבודה בכמה מכלים למען יגיעו אלה אל מסגרייתנו למחרת היום. אח, היו זמנים.

חדר הטעימות שבמרתף היקב ערוך ומוכן לקלוט כ-40 מסובים ליד שולחן ארוך. לגמנו בו כהוגן מכמעט כל יין שמיוצר במקום. ויש להם חתיכת מגוון, בלי עין הרע: יינות רמת הגולן הפכו לאימפריה שמייצאת כ-25 אחוז מתוצרתה (בעיקר אל ריכוזים גדולים של יהודים וישראלים, אבל לא רק).

"כאן אני רוצה שנחגוג יום הולדת רביעי ל'בלייזר'", אמרתי לעורך משפט שמצאתי את עצמי חוזר עליו עוד כמה פעמים ביקבים הבאים.

נתתי את גרוני בסירה, זן שתוצרתו התחבבה עלי מאוד לאחרונה, והעורך לגם לו ריזלינג בשלווה. לפתע התערב קול לא מוכר בשיחה: מתברר ששלום בלייר, מנכ"ל היקב, הבחין בשתי הקרחות אפופות אדי האלכוהול שלנו מרחוק והתקרב לנזוף בארנון ש"מה פתאום נותנים להם לשתות יין כשידוע שב'בלייזר' שותים רק וויסקי". אנחנו מצידנו לא התייחסנו לתקרית בחומרה רבה, שכן השעה היתה רק 11 בבוקר וידוע שלמעט מקרים נדירים אנחנו לעולם לא שותים וויסקי לפני חצות היום (קמפארי כן, אוזו בהחלט, בירה - אם יש בסביבה. אבל וויסקי? מה אנחנו, שתיינים?).

"כאן אני רוצה שנחגוג יום הולדת רביעי ל'בלייזר'"

כדי להראות לכולם עד כמה אנחנו אוהבים יין לגמנו עוד סיבוב, כשברקע ארנון מתחייב באוזני אשתו ש"עוד שנייה הוא יוצא לאסוף את הילדים מהגן". גם לי יש ילדים משלי, אגב, ואני יודע דבר או שניים על הז'אנר האנושי הזה: קודם כל, ילדים זה כמו אנשים, רק יותר קטנים. חשוב לזכור את זה, אחרת עלולים לדרוך עליהם בטעות. וחוץ מזה, ילדים יכולים להגיע לגיל בגרות עם מעט מאוד התערבות פטריארכלית - בתנאי שיש בקבוק טוב בסביבה. תזכרו את שני הכללים האלה, והילדים שלכם יהיו בריאים כמו איווט ליברמן.

מכיוון שאני לא מאחל לאף אחד חיי נישואים כמו שלי, נפרדנו מארנון בלבביות כדי שיוכל להספיק לאסוף את הדור הבא בשלב שבו הוא עוד יכול לזהות אותו. ומכיוון שנותרה לנו עוד שעה להרוג לפני הפגישה במושב אליעד, ב"שאטו גולן" של משפחת ריבק, החלטתי להראות לעורך את המפל - אני אף פעם לא זוכר אם זה "השחור" או "הלבן", בטח לא אחרי כל בציר 2002 של יקבי רמת הגולן - שבנחל אלעל.

העורך הוא איש טבע קשוח מהזן שנדיר למצוא במקומותינו: פעם הוא אפילו יצא למסע עד למבואות הצפוניים של הרצליה ברכב בלי מזגן. רק מהיבבות שבקעו מתיבת התהודה שלו בדרך אל המפל אפשר היה להכין קלטת של דניאלה וייס, אבל כשהתיישבנו בשמש האביבית, מולנו הרי-גולן-הושט-היד-וגע-בם, ועישנו לנו בנחת סיגריה של צהריים כדי שלא להתמסטל מעודף אוויר צח, אפילו הבושמן מעבר-הירקון הודה שיש משהו בכל הקטע הזה של טבע. בעיקר אם הוא לא דורש יותר משלוש דקות הליכה מהאוטו.

צרפתייה אחת, 800 אלף רוסים

אורי חץ, היינן של שאטו גולן, הוא מסוג האנשים ששווים כתבה בפני עצמם: אקס טייס מסוקים שהחליט לחבור לבני הזוג ריבק ולשותפיהם, ולייצר את אחד מיינות הבוטיק הטובים שניתן למצוא במקומותינו.

שנתיים חלפו מאז שביקרתי לאחרונה בשאטו של חץ ושות', והמקום התפתח מאוד. גן מקסים וחלקת דשא מוריקה צמחו בחצרו, ומרתפו שודרג והפך ליפה שבמרתפי היקבים בארץ: שולחן שכולו פלטת עץ אחת, אינסופית, המונח לו בין יינות לחביות.

"אחי, פה כדאי לעשות יומולדת ארבע ל'בלייזר'", סחתי לעורכי ורעי שכל מאודו אמר "מספיק עם הדיבורים, בואו נשתה משהו". אז שתינו משהו, ואחר כך אכלנו קצת גבינות כדי לרענן את החיך. במיוחד זכורה לי קממבר אחת, צרפתייה לגמרי מצד שני הוריה, שעשתה לי טוב כמו שרק צרפתיות יכולות לעשות והשתלבה נהדר עם יינות העולם הישן שחץ מייצר במרתפי שאטו גולן. ואז עשינו את דרכנו לעבר הדקל שפל צמרת אשר על שפת כינרת כינרת כינרת כשכל המילים השמחות ממלכות החרמון מתערבבות בראשי עם שאטו גולן וקצת סירה קוצנית מהבוקר.

התעוררתי מהחלום בהקיץ ומצאתי את עצמי בתחנת הדלק בצמח, כשהעורך מנסה לנחש באיזה צד של ה- 4C ממוקם פתח המכל. "למה אנחנו לא עושים סיבוב כזה פעם בשבוע?", הוא שאל בעצב. כביש החוף נראה לנו פתאום קרוב מדי ומהיר מדי.

"מאיפה לי לדעת? אתה העורך, אני רק כותב פה", השבתי בשאלה, וכדי לא להכריע בסוגיה כה מהותית על בטן ריקה, החלטנו לעצור ב"טיב טעם" שבפולג ולמלא את אסמנו בר ומקררנו בפסטרמה מעושנת.

"כבר אחרי חמש. מזל שבאנו בשעה כזאת, בטח כבר אין פה אף אחד", בישרתי לעורך בשמחה - ואכן לא היה שם אף אדם זולת 800 אלף עולים מברית המועצות לשעבר וכמה שליחי סוכנות שנסחפו בהתלהבות הכללית.

העורך הוא איש מעשה. בגלל זה הוא עורך, שזה בעיקרון תפקיד מאוד קשה: צריך לבוא בבוקר ולראות שכולם עובדים, ואז אפשר להתפנות לצהריים. בהחלט לא משימה של מה בכך. "בשישי הבא ניסע למסע יקבים בהרי ירושלים", הוא פסק. אני מצידי ביקשתי לצרוח: "לאאא! בשום פנים ואופן לא! לא אעזוב את משפחתי ביום שישי! אינני מסוגל להתקיים ולו דקה אחת ללא אשתי הראשונה, כלומר האהובה, וללא ילדי המתוקים שעד אתמול אפילו זכרתי את שמותיהם הפרטיים, אם כי בשם המשפחה אני די בטוח עד עכשיו. זה מתחיל ב-ק' כמדומני. אולי ב-כ'. לך תדע עם כל היין הזה".

בסוף ויתרתי. אחרי הכל, חובתי הראשונה לבני ביתי היא לפרנסם כדי לשלוח אותם יום אחד ל-80 שנה מסביב לעולם. עבודה היא עבודה, ואני איש עמל שתורת א.ד גורדון לנגד עיניו וכבדו עפר לרגליו.

אחושילינג במובן הספרותי של המילה

לו הייתי רוטשילד, הייתי שמח לדעת שבלב האזור שכמעט כל יישוב בו נושא שם של מישהו ממשפחתי מתקיימים כמה כרמים, חלקם לא רעים בכלל. שניים מהם אפילו בבנימינה, שראויה יותר מכל כרך אחר בישראל לתואר "עיר היין".

בנימינה היא מסוג המקומות שחייבים לפחות חלק מהפריחה שלהם לרכבת ישראל: לפני שתחנת הרכבת שלה הפכה לאחת הנגישות ביותר על ציר נהריה-באר שבע, היא התנמנמה לה ב"שלוות עולמים" (כמאמר השיר שהקדיש אהוד בנאי לטרובדור מהפרק הקודם). מאז הפכה העיר הגדולה מדרום למשהו שנמצא במרחק חצי שעת-מסילה ממושבות הברון, הומים אלה מתל אביבים לשעבר שמחפשים קצת ירוק ולא רחוק.

יקב תשבי היה כאן עוד לפני כל אלה, והוא עדיין היקב הכי משפחתי בתעשיית היין המקומית. כשכמה דורות שלה עובדים יחד מדי יום, כל משפחה עלולה להפוך למשפחת אדמס (לא בכדי מתרחשים כמעט כל מקרי האלימות במשפחה דווקא בסופי שבוע: אנחנו פשוט לא אמורים לראות את המשפחה שלנו יומיים ברציפות), אבל לא רק שבני משפחת תשבי נפגשים כמעט כל יום - עושה רושם שהם אפילו די נהנים מזה.

אחד הדברים הנעימים אצל התשבים הוא העובדה שיחסית ליקב לא גדול, אם כי בפירוש גם לא קטן, מגוון היינות שלהם מרשים למדי: מהאדום שהם מתדלקים ממכלים אל תוך בקבוקים שמביאים מהבית ושעולה רק 17 שקל לליטר, דרך סדרות הביניים ועד לריזרבים המיוחדים שלהם, שהצליחו לפרוץ את המחסום היהודי-ישראלי בחו"ל ונמכרים יפה גם לערלים במקומות נחשבים.

אם זה לא מספיק, הם עושים גם ברנדי: משפחת תשבי מחזיקה מזקקת קוניאק אמיתית, שהדבר היחיד הפוגע בקוניאקיותה המושלמת הוא העובדה שבניגוד לחבל הארץ שהעניק את שמו למשקה, אין יותר מדי דוברי צרפתית בסביבה. בעצם, כשחושבים על זה לעומק, אולי מדובר בסוג של יתרון. בכל מקרה, אחרי כמה כוסות מהמשקה לא הצלחתי למצוא הגדרה ספרותית יותר עבורו מאשר אחושילינג של ברנדי. משמח את החיך, מחמם את הקרביים ונותן יפה בראש. את הרושם הזה מיהרתי לחלוק עם גולן תשבי, יינן טוב עם ראש שיווקי מצוין (שילוב תכונות שלמדתי להעריך במהלך הסיור, בעיקר מפני שאין בנמצא רבים כאלה).

את הביקור סיימתי במסעדה הקטנה שהקימו התשבים: קצת פסטות תוצרת בית, לקרדה קטנה, טיפל'ה שמן זית ואנטיפסטי, ובעיקר הרבה הרבה יין - כשבכל רגע נוסף בן משפחה אחר לשולחן. למרות שבמשפחה הפרטית שלי אני מפתח מסורת שנמצאת בצידו האחר של הבקבוק, כלומר לא בייצור אלא בשתייה, הרגשתי לגמרי בבית.

אחי, איפה אתה

מתשבי המשכתי ליקבי בנימינה, יקב מצוין שסוחב על גבו חטוטרת לא קטנה - מימי "אליעז", יצרני יין הפטישים הנוראי ההוא, ועד לימי בנימינה של ראשית שנות ה-90 - שלא הוסיפה כבוד למותג.

אחד האחראים למהפך האיכות של היקב הוא היינן ששי בן אהרון, שנראה יותר כמו מח"ט מילואים. רוב הייננים פיתחו לעצמם ברבות השנים גינונים אקסצנטריים בדרך הלבוש, בדיבור או בהתנהלות; ששי לעומתם יכול לעטות על גופו מדי צבא עם דרגות אלוף משנה, ויש לכם את המח"ט האידיאלי לכל סדרה שהאחים ברבש רק ירצו להפיק. שיער קצוץ באורך מילימטר, ג'ינס, סניקרס ודיבור קצר וקצוב של אחד שמאחר לישיבה.

פועלו של ששי עומד ביחס הפוך לצה"ל-שיק שלו: יינות בנימינה מיצרים תחת אפו ושרביטו סדרה פשוטה סבירה למדי, סדרה סטנדרטית שמספקת תמורה לגמרי לא רעה לכסף, וספיישל ריזרב שאפילו יורק היין הגדול ביותר לא ימצא מילה רעה להגיד עליה. עכשיו נשארה רק משימה שיווקית לא פשוטה - להפוך את השם מנטל לנכס ולשכנע את הציבור להעניק צ'אנס נוסף למותג. ואגב יורקי היין, אחת הדחקות הנפוצות ביותר בענף היא לשאול מבקר ביקב אם הוא יורק. כשהוא עונה ב"לא", אתה מגיב ב"אם ככה, אתה בולע?" - שזה גם נורא מצחיק, וגם מביא אותי לפרק משחקי החברה במסע שלנו.

כל מי שיש לו ילדים יודע שמשחקי-מכוניות כמו "חי צומח דומם" או "כן לא שחור לבן" הם שימושיים למדי בנסיעות ארוכות. אם למשל אתם נוסעים עם המשפחה לאילת, תגלו שסדרת המשחקים החינוכית והנפלאה הזאת עשויה להעסיק את הילדים במשך דקות ארוכות, לפעמים אפילו עד היציאה מנתיבי איילון, מה שמשאיר אתכם עם עניין פעוט של שלוש שעות ו-57 דקות מאחורי משאית של יוטבתה שאי אפשר בשום אופן לעקוף, כשברקע מתנגן פסקול האימה "אמא, תגידי לו, הוא מציק לי". ברגעים האלה אתה משתוקק להמשיך עוד קצת על הכביש, להעביר את המשפחה במסוף הגבול בטאבה ולרשום את הילדים לאקדמיה הצבאית על שם בוטרוס בוטרוס ראלי, מוסד בעל מדיניות ליברלית של חופשה אחת ל-15 שנה.

כדי שלא להגיע למצבים טרגיים כאלה בחיינו, העורך ואני נקטנו שתי טקטיקות שונות בתכלית: הוא נותר ברווקותו, ואילו אני המצאתי משחקי-מכונית למבוגרים בלבד. במיוחד אני גאה במשחק שבו דנים תחילה בשאלה כגון "מה היה קורה אם היינו ננעלים במזקקה של הקוניאק", ואז נהיים רעבים מרוב אלכוהול ועוברים לשחק אותו משחק בדיוק, רק שבמקום "המזקקה של הקוניאק" אומרים "המקרר של טיב טעם/ מזרע/ מעדני מניה". בשלב הזה יכולות לשחק גם בנות, בתנאי שהן נשבעות מראש לא להטות את השורה התחתונה לכיוון "הסייל של זארה". את המשחק הזה אנחנו מרשים להן לשחק רק עם הידיד ההומו שלהן, וגם זה רק באור יום ובמקום ציבורי.

שלב הגמר של המשחק מיועד לגברים בלבד, והוא כולל רק שאלה אחת - "אחי, היית נותן שם?" - כשבכל פעם מחליפים את האובייקט הנשי. מדובר במשחק כיפי למדי, בעיקר בשל המלאי האינסופי כמעט של תשובות לגיטימיות, מ"שלוש פעמים רצוף בלי ויאגרה" ועד "רק אם אני שיכור בפאב חשוך" (או, ורסיה מעניינת ששמעתי לאחרונה: "רק אם היא תדמם מפי הטבעת"). גם למשחק הזה יש דרגות קושי שונות, כשהשיא הוא לשחק אותו כשהאובייקט נמצאת בטווח שמיעה ממש וצריך להעביר את המסרים באופן לא מפורש ואפילו לא מילולי (מקצה למתקדמים בלבד).

הבעיה היא שמשחק החברה הנעים הזה לא עובד כשאתה לבד. וזה לא שלא ניסיתי: בדרך בחזרה מיקבי בנימינה נתתי צ'אנס לכולן, מחיילות בצבא ההגנה לישראל ועד נשים בשלות בטווח גילאים מתקדם יותר. בהתחלה האלכוהול הוציא ממני כמה מהלכים טובים, אבל אחר כך התחלתי להרגיש מוזר. זה היה קצת כמו בכדורגל או בסקס: אפשר לבד, אבל יותר נעים כשיש שם עוד מישהו. מזל שביום שישי העורך מתפנה ממטלותיו המקצועיות האחרות (אף פעם לא אדע אם מדובר בסיום של העבודה ממש, או בעובדה שמיצה את כל המסעדות הפוטנציאליות לעסקית של צהריים).

האיש שגידל זינפנדל

מקץ שבוע בדיוק לאותו סיבוב בצפון הארץ, ולצערנו בלי הסיטרואן, עלו הח"מ ועורכו אל הרי ירושלים. מאז שגיבורי חטיבת הראל בפיקודו של יצחק רבין עטו במעלה הדרכים המובילות מזרחה לא הופגנה בגזרה נחישות כזאת: כבר כמעט שפצחנו בשיר "יין מחזק ת'זין". אבל כשאתה מתחיל את הסיור ביקב קסטל, סיירת מטכ"ל של יקבי הבוטיק (אם כי הם סולדים מהביטוי הזה. כלומר "יקב בוטיק", נגד היחידה אין להם כלום), אתה שומר על איפוק.

אלי בן-זקן, האיש והקסטל, התחיל איתנו את הסיור ליד הגפנים שנטע בשיפולי רמת רזיאל. הגפנים ננטעו בצפיפות שהרימה בשעתו גבות של כמה כורמים מנוסים, שנהגו לפנק את יקביהם ברוב מים ושטח מחיה, אבל בסופו של דבר הניבו את ענבי היין המשובחים שמהם עשויים יינות היקב.

"איך אתה מסתדר עם כל העניין הזה של הכשרות?", שאלתי את בן-זקן כשנכנסנו לתוך היקב האפלולי. "לא קשה לך עם זה שאסור לך לגעת ביין שאתה בעצמך מייצר?".

"לא", השיב היינן.

"אבל בכל זאת", הקשיתי, "נניח שאתה מתעורר באמצע הלילה בתחושה שאתה לא ממש סגור על הטעם של חביות הקברנה ורוצה לרדת מיד אל היקב ולטעום מהן?".

"יש לי את מימון", השיב בן-זקן בחיוך. אחרי כל כך הרבה יקבים כבר למדנו שלכל יינן יש משגיח כשרות שמלווה אותו כצל במשך רוב שעות היממה ומשמש זרועו הכשרה, כדי שחס וחלילה לא תיגע ביין ידו של אדם שאינו שומר תורה ומצוות.

אגב מצוות, בפורים שומה על היהודים לשתות, אז עשינו כבוד למסורת בטרם נצא שוב אל ראלי הרי יהודה. שתינו קצת שרדונה מצוין, מעט מן הפטיט קסטל והרבה מהגרנד קסטל. בעודנו מיישרים למוות נתח נאה של גבינת סנט מור איחלנו לבן-זקן שימשיך להיות שומר-החותם של תעשיית היין המקומית והתגלגלנו לנו הלאה, לכיוון מושב בר גיורא, מקום משכנו של יקב "סוסון ים".

זאב דוניה, הבעלים והיינן של סוסון ים, הוא אחד הטיפוסים הציוריים ביותר בכל תעשיית היין המקומית, אם לא הציורי שבהם. תקציר הפרקים הקודמים: דוניה עוסק בקולנוע, מלמד קולנוע ועורך חדשות בסי.אן.אן. ב-1994 הוא מצלם סרט תיעודי על יין ומוקסם מהמסירות ומהלהט שבהם מתמסרים הייננים לאמנותם. חולפות עוד חמש שנים, ודוניה - שמתאושש ממאבק בתוספתן קרוע - מחליט שהגיע הזמן לשנות כיוון ולנטוע גפני זינפנדל על מורדות הרי יהודה.

משרד החקלאות לא אהב בתחילה את הרעיון של נטיעת הזן הלא מוכר דיו במקומותינו, אבל טעימה מהחביות של דוניה הבהירה עד כמה האיש צדק: היין פשוט נפלא. אני לא יודע מה הפסידה תעשיית הקולנוע מפרישתו של דוניה, אבל אני מניח שתעשיית היין הרוויחה.

אחרי הופעתו המלכותית והממלכתית של בן-זקן והסטריליות של הקסטל, דוניה נראה כאילו מישהו שלף אותו משפת האגם בוודסטוק. האמת היא שלא הלכנו רחוק מדי עם הדימוי הזה; תחנות התרבות בחייו של דוניה מצוינות בשמות שהוא מעניק ליינות שלו, ביניהם "פליני", "קאמי" ו"לנון". הטעם לא מבייש את זכרם של הגיבורים, תהיה נשמתם צרורה בצרור השתיינים.

המתבונן מהצד עלול לחשוב ששערו המקליש, הארוך והסתור של דוניה וזקנו ששיבה זרקה בו הם ראי היקב - ולא כך היא. בניגוד למה שנראה בהתחלה כבלגן, דוניה מכיר כל חבית באופן אישי. הוא הדגים לנו את הבדלי הטעמים בין חלקות הגפנים האורגניות שלו לבין היבול שמגדלים עבורו כורמים אחרים - ואנחנו, שלא נמנים כזכור עם היורקים, הפנמנו את ההסברים ואת הטעמים עד שכמעט נכנסה השבת ולא רצינו להמשיך ולהטריד את האיש, אז קמנו ללכת.

לתת כשאתה אוהב

השארנו את סיפוריו של דוניה מאחורינו ונכנסנו מתנודדים מעט לדיון סיכום ב"בר-בהר" הסמוך, המשקיף על המורדות המערביים של הרי ירושלים. כדי לא להגזים עם האלכוהול לגמנו רק הייניקן מבקבוק (הבירה הטעימה ביותר, אם לשאול מושג מעולם היין, שבוקבקה אי פעם). העורך ואני, אנשים שמתפרנסים מלהיות ציניים, הודינו בינינו לבין עצמנו שהסיבוב הארוך ורווי-היין הזה עשה לנו משהו: כל אחד מהאנשים שפגשנו היה קנאי לעבודתו באופן לא מתלהם, ציוני נלהב על פי דרכו, אדם שגאוות היין הישראלי עומדת לנגד עיניו בכל רגע נתון.

תובנה נוספת היתה שאנחנו מאוד מחבבים נשים (פעם אפילו הכרתי כמה באופן אישי!), אבל בכל הנוגע למסעות יין עדיף להשאיר אותן לענייניהן, ולו רק כדי לשלוח מבט שטוח-מסלול אל המצוינת ההיא שהרגע ירדה מהאופנוע ולשאול בכוונת אמת: "אחי, נראה לך שאפשר לתת שם?". כי בסופו של דבר, כל הסיפור הזה עם היין הוא עניין של תרבות.

מתוך גליון מס' 45