Psychonauts: בעקבות גנבי המוחות

את טים שיפר אין צריך להציג. מי שעמד מאחורי קלאסיקות כמו Full Throttle ו-Grim Fandango הוא יוצר שלדעתי כל זאטוט צריך לדעת את שמו. לרוע המזל, אם מעולם לא שמעתם עליו זה כנראה בגלל שהמשחקים הללו, למרות התרשמויות חיוביות מאוד (10 שנים לאחר צאתו Full Throttle הוא עדיין אחד המשחקים האהובים עלי ביותר אי פעם), אף פעם לא הצליחו במיוחד במכירות.

הקווסטים האלו נהנו מכל מה ששחקן יכול לבקש - עלילה סוחפת, דיבוב מעולה, גרפיקה טובה - אך הקהל פשוט לא קנה אותם. מדוע? אולי בגלל שהם היו קווסטים, אולי בגלל שהם היו מקוריים מהמקובל ואולי

- וזה מה שנראה לי הכי הגיוני - הם היו פשוט מוזרים מדי מכדי שיהיה אפשר להסביר אותם במשפט אחד ללקוח המזדמן.

הצגה בתוך ראשכם

המוח לא מוצג כמו במציאות - ערימת תאים אפורים שרוב הזמן אינם פעילים - אלא כעולמו הפרטי של היצור. לכן, אם לדוגמה, ניכנס לתוך מוחה של זמרת מטורללת, שמאחוריה עומד סיפור התעללות כשהייתה בפנימייה לילדות כנגד רצונה, נראה במה ענקית עם הצגות מתחלפות העוסקות כולן בילדה קטנה שהוריה נטשו אותה.

מעל הבמה מביט לו מבקר הצגות מרושע שדואג לקטול בארסיות כל מחזה שבו משתתפת שחקנית שמסמלת את רוח הילדות של הזמרת, ובמקום מוסתר מעל הקלעים מסתתר פנטום אנונימי שהורס את ההצגות על ידי זריקת חפצי תפאורה. כדי לעזור למוח לחזור לשפיות מסוימת, יהיה עלינו לדאוג לסילוקם של הפאנטום ושל מבקר ההצגות מהאיזור. כדי להספיק להגיע לכל מקום, רז נעזר במערכת ההסעה הייחודית של שרת המחנה.

מי גונב את המוחות?

השאיפה של רז היא אחת: להספיק ולעבור את כל מבחני הקבלה לארגון העלית של ה-Psychonauts לפני שהוריו יגיעו למחנה וייקחו אותו משם. בזכות הרקע שלו בקרקס, שם חי עם משפחתו עד עתה, רז הוא בעל יכולות אקרובטיות מרשימות וכמובן גם בעל יכולת מנטלית מרשימה לא פחות. הוא מתקדם במהירות

במסלול הקבלה, אך במהלך הזמן חושף סוד נורא: מישהו גונב את מוחותיהם של ילדים במחנה ומשאיר אותם חסרי מוח - במובן הפיזי של הביטוי. דמויות שמוחן נשאב מהן מסוגלות למלמל רק שתי אותיות: TV, TV... רמז לא כל-כך דק בנוגע לדעתו של שיפר על המכשיר הנפוץ בכל בית.

משחק מבדר ומצחיק

אם כל זה נשמע לכם כמו עוד משחק אימה איטי שבו בכל צעד תחכה לנו מפלצת נוראה, כדאי שתחשבו שוב: Psychonauts הוא משחק פעולה-הרפתקה מגוף שלישי, צבעוני, מבדר ומצחיק, שעמוס בטיפוסים מוקצנים עד כדי גיחוך ובעולמות מוחיים מוזרים אך גם ממש מדליקים בדרכם שלהם. הפיכת עלילה שנשמעת כה אפלה ומוזרה למשחק פעולה משעשע היא הישג מרשים בהחלט, וטים וצוותו מ-Double Fine עומדים בכך בכבוד. העלילה אכן עובדת והיא מותחת, מבדרת, מהנה ומצליחה לרתק אותנו עד סופה.

אבל עלילה מוצלחת, עם כל הכבוד, היא רק חלק אחד במשוואה. כבר ראיתי לא מעט משחקים חביבים שכשלו בגלל הדיבוב . אין דבר יותר מטריד והורס חוויה מאשר קול אנמי ולא מוצלח שניתן לדמות מרכזית במשחק רק בגלל שלא היה תקציב לשחקן קול יותר טוב.

דיבוב דמויות ברמה גבוהה

Psychonauts, כמו כמעט כל משחקי הקווסטים של LucasArts בימיה הטובים, מציג רף גבוה, אפילו גבוה מאוד, בכל הנוגע לדיבוב דמויות. המדובב של רז (ריצ`ארד הורוביץ) צריך לקבל אוסקר על דיבוב מושלם של דמות ממוחשבת. רז נשמע בדיוק כמו שילד בגיל הטיפש-עשרה צריך להישמע - קול צפצפה צרוד

Psychonauts‏

1

2

3

בקצותיו אבל עדיין חמוד ונאיבי.

גם שאר הדמויות מדובבות באיכות יוצאת דופן: איש פרנואידי מדבר במקטעים מהירים ולא קשורים, מנהל המחנה מדבר כסמל צבא וותיק ומוזה עדינה וצהובת שיער נשמעת כמו גבר בשנות השלושים לחייו (?!). בקיצור, אם יש משחק שמגיע לו 10 בסאונד זה חייב להיות Psychonauts.

משחק הרפתקה בהסוואה

עד כה הבנו שמדובר בעלילה מצוינת ובדיבוב מבריק, אבל מה עם המשחקיות עצמה? כאן התשובה כבר לא כל כך פשוטה. בואו נבהיר משהו אחד כבר עכשיו: מי שמצפה למשחק פלטפורמות בסגנון Rayman כדאי שיעזוב את הכתבה כבר עכשיו. למרות המראה, עמוק בפנים Psychonauts הוא בעצם משחק הרפתקה לא רע בכלל.

נכון, במשחק הרפתקה רגיל לא תראו חפצים מרחפים באוויר עם הילה זוהרת מסביבם ומחכים שתאספו אותם, אבל מצד שני, מתי הפעם האחרונה שהייתם צריכים לחשוב איך לעקוף ילדה קטנה שנועלת את הדלת בכל פעם שהיא רואה אתכם? או לגרום לאחראית ההצגות להשתמש בסט שכולל גם בלון מתנפח?

גם משחק פלטפורמות

כך או כך, אי אפשר להתעלם מהעובדה ש-Psychonauts הוא גם משחק פלטפורמות, אם כי הדבר התיאור טוב שניתן להגיד על האספקט הזה של המשחק הוא "בסדר". כוונתי היא שאין שום דבר מרגש או מסעיר בלקפוץ על פלטפורמות שונות, או במשלוח אגרוף בצנזורים מעוצבנים (אויבים שנוצרים כשמנסים להיכנס אל חלקים מודחקים של המוח), או באיסוף חיצי PSItinium על מנת לעלות רמה.

ראינו את כל זה בעשרות משחקים אחרים, כשהדברים היחידים שמחפים על המאפיין הזה, שנעשה בדיוק "לפי הספר", הם היכולות המיוחדות של רז שמשמשות אותנו גם במלחמה נגד היצורים השונים, מיכולת העפת צנזורים מעבר למעקה ועד לזריעת בלבול בין האויבים. עם זאת, גם אין לי שום דבר רע להגיד על הצד הארקיידי של המשחק - וזה בעיקר בזכות הנקודה הבאה שאני רוצה לגעת בה: עיצוב השלבים.

כל שלב שונה מקודמו

בעיה מוכרת של משחקי פלטפורמות רבים מופיעה אי שם באזור אמצע המשחק. פתאום הכל נראה מוכר ונדוש, והשחקן מרגיש שהוא בעצם חוזר על אותם דברים שעשה קודם, רק עם תפאורה אחרת: עדיין צריך לקפוץ על מקפצות, עדיין נלחמים באותם אויבים ועדיין אוספים את אותם הדברים בדיוק. לא ב-Psychonauts.

כאן, כל שלב נראה אחרת לחלוטין מקודמו ומשוחק בסגנון אחר. לא מדובר בשינוי קוסמטי בלבד - תפאורה שונה ומראה חיצוני אחר שמסתיר למעשה את אותם מקפצות, עמודים וכו` - אלא על שינוי במשחקיות עצמה.

אני לא רוצה להרוס לכם את החוויה של גילוי שלב חדש ולכן אסתפק רק בדוגמה אחת מתחילת המשחק: רז נכנס למוחו של סאשה ניין, אחד מסוכני ארגון ה-Psychonauts, ומגלה את עצמו על גבי קובייה ענקית שמהר מאוד יוצאת מכלל שליטה.

כדי לסדר אותה צריך רז לעבור מפאה לפאה ולהרוס את מייצר הצנזורים שנמצא בכל אחת מהן. סגנון משחק זה לא חוזר על עצמו באף שלב אחר ולמרות שניפגש בצנזורים, הם ישמשו רק ככינור שני לאויבים הייחודיים שמאכלסים את המוח הנוכחי, כמו דגים עם טנקים, שחקני בימה עם קוצים דוקרניים, צמחים טורפים ועוד. הגיוון האדיר הזה, של שוני במשחקיות בין השלבים עצמם גורם למשחק להרגיש תמיד רענן ודואג שהשחקן אף פעם לא ישתעמם.

עיצוב מיוחד

גם מבחינת העיצוב עצמו - הן גרפית והן ניהול אומנותי - המשחק נראה מיוחד מאוד. רואים שהושקעה עבודה רבה לוודא שכל שלב ייראה שונה לחלוטין מחברו ועם זאת ישמור על קו עיצובי זהה מבחינת אפיון הדמויות והגאומטריה ה"עקומה" של החפצים, בדומה מאוד (מאוד) לזה שנראה ב-Day of the Tentacle, שגם בפיתוחו השתתף טים שיפר.

ריצה חלקה על PC

לשחקן זריז ייקח בערך 10 שעות כדי לסיים את Psychonauts מתחילתו ועד סופו, על קו הגבול בין קצר לנורמלי. מצד שני, שחקן מחושב יותר, שינסה למצוא את כל החפצים שמוסתרים ברחבי השלבים ולעלות כמה שיותר רמות, ימצא שידרשו לו עוד כמה שעות טובות עד לסיום.

כך או כך, מכיוון ש-Psychonauts הוא בהחלט לא משחק קשה, הזמן שלוקח לסיים אותו לא נגרם בגלל קרבות קשים אלא בגלל כמות תוכן גדולה. רמת הקושי הנמוכה יחסית נובעת מהעובדה שאי אפשר למות לחלוטין במשחק; במקרה הגרוע נזרקים מתוך המוח שבתוכו היינו, אבל כשנכנסים מחדש מגלים שכל מה שעברנו עדיין תקף ואנחנו מתחילים פחות או יותר מאיפה שהפסקנו. Psychonauts צועד על קו דק שבין הרצון לגיוון מקסימלי ובין הרצון להארכת זמן המשחק, ונראה שהוא בחר בתשובה הנכונה מבחינתי - הגיוון.

אם לדעתי תשאלו, Psychonauts הוא מזן המשחקים המיוחדים שככל שיעברו השנים הוא ימשיך להראות רענן וכיפי, בדיוק כמו משחקיו הקודמים של שיפר. לכן, אם אתם מחפשים משחק טוב שגם בעוד מספר שנים תוכלו להעלות על המחשב וליהנות מחדש בלי להרגיש ששיני הזמן נגסו בו - Psychonauts הוא המשחק בשבילכם.

הוא נשען בכבדות על העלילה המשובחת ועל הבימוי האומנותי המיוחד, כמו גם על דיבוב משובח ומשחקיות שמשלבת בין הרפתקה לפעולה בצורה טובה מאוד, עד כדי כך שקשה לי לראות אותו בעתיד הופך למיושן או לא מוצלח. המשחק היחיד שיכול להתחרות בו מבחינה זו הוא Beyond Good and Evil, גם הוא משחק ראוי בפני עצמו, אבל בשורה התחתונה Psychonauts הוא בהחלט המשחק הטוב מביניהם.