שתף קטע נבחר

"בדרך למשפט חסמתי עוד כביש"

אחרי שלושה שבועות אותם בילתה במעצר מספרת רעות (שם בדוי), בת ה-15, ל-ynet על הדחף לחסום כבישים, על הערכים ועל המפגש עם אם מתעללת ונרקומנית במעשיהו. "אני פשוט נערה רגילה", היא אומרת ומבטיחה באותה נשימה להמשיך להיאבק. ומה אם תחזור לכלא? "לא נורא, כבר הייתי שם"

"ביום שנעצרתי הייתי באוטובוס בדרך הביתה מהאולפנה. היה לי משפט למחרת בבוקר, משפט על חסימת כבישים קודמת שבה השתתפתי. ואז האוטובוס עבר בצומת שילת. ראיתי שחוסמים את הצומת והרגשתי שאני חייבת לרדת ולעזור. לא הגיעו הרבה אנשים אז פשוט ירדתי מהאוטובוס והתיישבתי על הכביש".

 

 

רעות (שם בדוי) היא רק בת 15. ולמרות גילה הצעיר כבר הספיקה לבלות כשלושה שבועות בכלא מעשיהו, לאחר שנעצרה בחסימת הכבישים הגדולה. עכשיו היא מתנסה, לראשונה בחייה, במעצר בית בביתה באזור מודיעין. מתנסה - ולא מתחרטת אפילו לרגע אחד.

 

"מה שחיזק אותי היתה הידיעה עד כמה חשוב שנישאר במעצר, שנראה שאנחנו לא מפחדות, שאפילו שאנחנו קטינות אנחנו בסדר גמור", היא מספרת. לא. היא לא שיערה מעולם שתמצא את עצמה מנהיגה שביתת רעב באגף ההתנתקות החדש בכלא מעשיהו. אבל כורח המציאות הביא אותה למעמדה החדש.

 

בקול שקט היא מספרת על הדרך הקלה למעצר. "ירדתי מהאוטובוס ובגלל שהייתי הכי מנוסה הסברתי לכולם מה לעשות. התיישבתי על הכביש, החזקנו ידיים כולנו וצעקתי עם כולם 'יהודי לא מגרש יהודי'. מייד הפרידו אותנו והכניסו אותי לניידת. במשך יומיים לא נתנו לי להתקשר להורים שלי, שמאוד דאגו. למזלי, חברות שלי סיפרו להם שנעצרתי".

 

חזרה לכלא? לא נורא, כבר הייתי שם

 

לאורך השבועות הארוכים בהם ישבה במעצר קיבלה רעות חיזוק ותמיכה מהוריה. "הם אמנם לא דירבנו אותי לשום פעולה, אך מצד שני לא העבירו ביקורת על החלטותיי. אני באמת רוצה להבהיר לכולם – אנחנו לא ילדות קטנות שההורים הפקירו בכלא".

 

רוב בני גילה לא מכירים את חווית המעצר, מפוחדים מהמחשבה על מעצר ארוך. אבל את השבועות הארוכים אותם בילתה במעשיהו רואה רעות כשליחות. גם מעצר הבית לא יפריע לה, לטענתה, להמשיך את המאבק. "על אף שאני נמצאת במעצר בית עד תום ההליכים אני מתכוונת להגיע לפינוי ולהיאבק. יכניסו אותי לכלא? זה לא נורא. כבר הייתי שם".

 

האזנה לסיפוריה של רעות על חווית המעצר מזמנת תמונה פסטורלית: בני נוער שרים, רוקדים, קוראים תהילים ועמוסי אידיאלים. כמעט מחנה קיץ. "ביום הראשון שרנו ורקדנו כל היום. אף אחת לא פחדה מהמעצר. כולן הכינו תיקים מראש כי ידעו שיעצרו אותן", מספרת רעות על המעצר באגף ההתנתקות החדש. תחילה עמד מספרן של הבנות העצורות על כ-70 אך לאחר מספר ימים נותרו רק 12 במעצר. "הנערה הכי צעירה הייתה בת 12. חמודה כזאת, שרה עם כולם. גם בגיל 12 יש אידיאלים. אם ארץ ישראל חשובה לה אין שום סיבה שלא תיכנס למאסר במאבק עליה.

 

"אחר כך לקחו אותנו לבתי המשפט ורוב הבנות השתחררו, חוץ מ-12 שנשארו באגף. בהתחלה שמו את כולנו באותו החדר בערך יומיים. ישבנו יחד, דיברנו, קראנו תהילים ושרנו. לשירותי ה'בול פגיעה' נגעלנו להיכנס והאוכל היה לא היה טעים ובאיכות נמוכה. בבוקר ובערב גבינה, עגבנייה ומלפפון ובצהריים קיבלנו ארוחה חמה כמו דג ופתיתים. התחלנו אמנם להתגעגע וסבלנו מהתנאים, אבל חשוב היה שנישאר שם".

 

פיתויים בקולה ובארטיקים

 

כעבור יומיים הופרדו הבנות והוכנסו לתאים נפרדים. רעות סבורה שהמהלך, שנועד לשבור את רוחן, גרם דווקא להתחזקותן. "בכלא הם רצו שנשב בשקט ולא נדבר אחת עם השנייה. הכוונה שלהם הייתה לשבור אותנו, אבל גם בנפרד העברנו את הזמן בסדר גמור. יכולנו לשמוע אחת את השנייה אז המשכנו לשיר את שירי המחתרת שהמצאנו במעצר. בתאים היו לנו ספר תנ"ך וסידור כך שקראנו והתפללנו".

 

כשהבינה רעות שאין כוונה להחזיר את כולן לתא מעצר אחד החליטה לפתוח בשביתת רעב. "צעקתי לשאר הבנות שחשוב לשבות ולהראות שאנחנו לא נשברות. כולן הסכימו. כשהביאו לנו את האוכל סירבנו לקבלו, שתינו רק מים. הם ניסו לפתות אותנו עם קולה ובארטיקים אבל לא נכנענו. ככה היה מיום משלישי עד ליום שישי. אחר כך הפסקנו בגלל שאסור לצום בשבת. לא חזרנו לצום ביום ראשון כי זה יכול להפריע לנו בעתיד במהלך הלידה. את זה ידעתי לאחר שהתייעצתי בטלפון ציבורי עם אנשים מחוץ לכלא".

 

שיחות הטלפון שקיימה לפרקים חיזקו את רעות במהלך המעצר. הוריה וחברותיה הביעו תמיכה על אף שלא אהבו לשמוע כי החלה בשביתת רעב. "ההורים שלי העדיפו שאפסיק לשבות. אבל אני המשכתי. אף אחת מהבנות לא נשברה. היינו שם כדי להוות דוגמא ולהראות לכולם שלא צריך לפחד ממאסר".

 

קיבלתי עידוד מאם מתעללת

 

נרקומנית. אם שהתעללה בילדיה. אלה חלק מהדמויות שפגשה רעות בשיטוטיה בבתי המשפט. "בכל פעם שהובאתי בפני שופט הייתי ממתינה מספר שעות בחדר מעצר עם פושעות פליליות למיניהן. פגשתי נרקומנית שכמעט גרמה לי להתקף אסטמה בגלל עשן הסיגריות שלה, ופגשתי אם שהתעללה בילדיה. זה היה קשה. הן התפלאו לראות אותי תחילה בגלל גילי הצעיר אבל הסברתי להן מה מעשיי שם. אם מתעללת עודדה אותי ואפילו קראה איתי תהילים".

 

חוויה נוספת שהותירה רושם עמוק על רעות היתה סעודת ליל שבת בין כותלי הכלא יחד עם הסוהרות. "ניסיתי כל הזמן לדבר על ליבן. לשכנע אותן בצדקת דרכנו. אבל אסור היה להן לשתף פעולה ולשוחח. ביום שישי ישבנו כולם סביב שולחן השבת, שרנו שירים ושוחחנו עם הסוהרות. הן נורא התרגשו. אמרו שאף פעם לא יצא להן להיות בשבת כזאת שמחה בכלא. הן אמרו שזה מרגש אותן לראות בנות צעירות שבמקום לשבת בבית עם משפחתן בערב שבת, יושבות בכלא בגלל שארץ ישראל כל כך חשובה להן".

 

רעות מבטיחה להמשיך במאבק. ומה בינתיים? מעצר בית עד תום ההליכים ובחינות בית במקום בבית הספר. בעתיד, מבטיחה רעות, היא מתכוונת להתנדב לשירות לאומי ולטפל בילדים פגועי מוחין. "אני רוצה ללמוד טיפול בילדים בעזרת בעלי חיים", היא מנסה להדגיש את הצד הרגיש שבה. "התגובות לכתבות ב-ynet מראות ששונאים אותנו. חושבים עלינו דברים לא נכונים. אני נערה רגילה שאוהבת לבלות עם חברות, לצייר, לקרוא, לשחק במחשב ולטייל בארץ ישראל. זה פשוט שחונכתי על ערכים ואידיאלים של התורה. יש לנו קווים מנחים וברגע זה הערך הכי בולט הוא ארץ ישראל השלמה", היא מסכמת.


פורסם לראשונה 17/06/2005 13:54

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: שאול גולן
"אני פשוט נערה רגילה". אילוסטרציה
צילום: שאול גולן
צילום: גיל יוחנן
החסימות
צילום: גיל יוחנן
צילום: צפריר אביוב
והמעצרים
צילום: צפריר אביוב
מומלצים