"פלונטר": תמונת מצב עם סבל

אולם הקאמרי 4, שנחנך בשנה שעברה לצורך ההצגה "עד ראייה", עם ההופעה הבלתי-נשכחת של איתי טיראן בתפקיד הראשי, חוזר לשמש אכסניה להצגה ניסיונית, צעירה ונועזת, "פלונטר", ההפקה המסקרנת של הבמאית-מחזאית הצעירה יעל רונן.

ההצגה היא תוצאה של תהליך עבודה בן שבעה חודשים עם קבוצת שחקנים יהודים וערבים על חומרים השאובים מהחיים הקרובים, והיא מנסה לתאר ברצף תמונות קצרות ובוטות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני במצבו העכשווי ברמת השטח, ללא התעמקות בנרטיבים היסטוריים וטיעונים פוליטיים מתוחכמים.

אם בהצגה קודמת שלה, "המדריך לחיים הטובים", ניסתה רונן להתמקד בדור הצעיר החילוני-ישראלי, שמחפש את עצמו בין טראומת השטחים לסוטול של גואה, הרי שב"פלונטר" היא הולכת צעד הלאה ומנסה לשלב בתמונת המצב גם את ה"אחר" לגווניו – המתנחלים, מצד אחד, והערבים, מהצד השני. זהו ניסיון ייחודי לבחון את המציאות המדממת מתוך אמפתיה לכל הצדדים, שזו משימה כמעט בלתי אפשרית, כפי שההצגה מוכיחה.

ההצגה נבנית מחלקי סיפורים, חלקם סאטיריים והומוריסטיים ואחרים ישירים וכואבים, המציגים את הטירוף והאבסורד של הסיטואציה. לא כל הקטעים באותה רמה, וחלקם סובלים מתחושה שהם משחזרים דימויים שחוקים מהתקשורת. גם השימוש בסיפורים מצטלבים, טכניקה שרונן השתמשה בה בהצלחה בהצגתה הקודמת, עובד הרבה פחות טוב הפעם. אבל הצד החזק של המופע הוא השילוב של שחקנים יהודים וערבים, המשחקים בעברית ובערבית, והמעניקים להצגה הרבה אותנטיות וכוח. תשעת השחקנים הצעירים מגישים ביצועים חריפים ומגוונים, ומורגשת מעורבותם העמוקה ביצירה.

תמונת הסיום הסימבולית מציגה את כל השחקנים מביטים בחומה האימתנית, כשברקע מוקרנת תמונת חלום בה הם מטיילים עליה כמו ילדים. זו תמונה יפהפייה, שרק מאשרת את מה שאנחנו יודעים, שהמציאות תקועה עמוק בבוץ. מה שחסר אולי בהצגה הוא ניסיון ללכת מעבר לצילום תמונת מצב קבוצתית עם הרבה סבל, כדי לדמיין דרכים להגיע להידברות אמיתית.