סוף עונה בקסטרו

הדבר הראשון הוא התחת. הוא המרכז. הוא זה שממגנט את העין, שתופס אותך, שמכניס אותך לקצב. זוהי ארץ הישבנים. ישבנים קריביים חצופים, כדוריים, ישבני סלסה מהירים מן העין, ישבנים לטיניים גאים, דמויי אוכף, ישבנים אפריקאיים גבוהים, בולטים, המיטלטלים כסירת נהר בין גלי האטלנטי, ישבנים רחבים, מרוצים מעצמם, במדי משטרה מיוזעים, ישבנים מולאטיים צעירים מדי במכנסונים אדומים, צמודים לחי-אל-לחי לישבניהם הנפולים של תיירים גרמנים קשישים, ישבנים מלאי חיים, עצמאיים, הלוקחים את בעליהם בשתיים בלילה לריקוד על המאלקון, הטיילת של הוואנה, בזמן שטריו של נגנים לבני שיער מתחילים לשיר את "אורגוייסידה" של קמפאי סגונדו.

"מירה! מירה!" (תסתכל! תסתכל!) נאנק מיגל, שיושב לידי על חומת האבן

המוכתמת שעליה מתנפץ הים שוב ושוב, "קה קויו!" (איזה תחת!). אני עוקב אחרי מבטו. לא רחוק מאיתנו רוקד זוג. הגבר גבוה מאוד, מקריח, האישה קטנה ורחבה, בחצאית צהובה קצרצרה ונעלי עקב. היא יכולה להיות מכל מקום, רק הישבן ללא ספק קובני. הזרועות כרוכות סביב בן זוגה, עיניה בעיניו, אבל התחת הוא מוסקטיר אמיתי: של כולם, למען כולם, בשביל כולם.

בראשית היו הטהינוס וסיבוני, שבטי ילידים שאהבו לנגן על התוף הענק הקרוי "מאיוהאוקאן" וקיבלו בשמחה את קולומבוס שנחת כאן במאה ה-15. יורשיו, באדיבות הספרדית הרגילה, חיסלו אותם עד האחרון בתוך פחות ממאה שנה. במקומם הם הביאו עבדים מאפריקה, רובם משבט היורובה. בניגוד לאחיהם בארה"ב, הרשו להם לחיות בקהילות מקומיות, בתנאי שיקבלו את עול הכנסייה הקתולית. הם קיבלו את הדין, אבל המשיכו לעבוד בסתר את אליליהם האפריקאיים. עם השנים, הכל התמזג. בכנסיות הקטנות מחוץ להוואנה רואים שוב ושוב פסלי קדושים נוצריים עבי שפתיים ושריריים באופן חשוד, דם התערבב בדם, גיטרת הפלמנגו פגשה את המאראקס, התחת הקובני נולד.

בימים הראשונים אתה חושב שזה הדמיון, או הריחוק מהבית, אבל ככל שחולף הזמן אתה מבין שגם הישבן הוא תרבות. אם אתה משחרר אותו ממבוכת הגוף המערבית, מהסייגים שהטלנו על עצמנו, מ-5,000 שנות דת ממוסדת, הוא יזוז אחרת לגמרי. זה אפילו תחת פוליטי. מאז שסין הפכה ליצרנית של מסכי פלזמה קפיטליסטיים וצפון-קוריאה למונרכיה אטומית, קובה נשארה המדינה הקומוניסטית האמיתית האחרונה. הממשלה שולטת בכל. בהקצבת הדלק, בתקשורת, במסחר, אפילו בתפריטים (עוף ואורז בכל המסעדות). בכל צומת אותו שלט ענקי, עם הציור של צ'ה גווארה: "האסטה לה ויקטוריה סיימפרה". עד לניצחון תמיד. רק שכבר שלושים שנה אין להם את מי לנצח, אז הם ניצחו את עצמם: את הכלכלה, את הכבישים, את חופש הפרט. רק התחת נשאר בלתי מנוצח.

שווים, אבל פחות

יש לה עבר ויש לה עתיד, אבל ההווה קפא. בשתיים בלילה אנחנו נוחתים בבר "דוס מאנוס" הלומים מאלכוהול ומוזיקה. זה לא בר תיירים או אחד ממוסדות הג'אז הקובני הנחשבים, סתם מרפסת מקומית עם שישה שולחנות ומלצרית שנראית בת 12. בשולחן לידנו שלוש נשים, שתי שחורות ומולאטית. "תקנה לי קובה-ליברה", אומרת אחת מהן. פתאום זה מצחיק אותי. זה שאפילו השילוב הזה, בין קולה מקומית איומה ורום זול, קרוי על שם שחרור קובה. "קובה-ליברה לכולם", אני מודיע, "לכל הבנות היפות".

זה עולה לי, בסוף לילה ארוך של שתייה, עשרה דולרים. בשלב מסוים

 מגיעים קרלו וטיטו, מצטרפים לשולחן שלנו, שותים על חשבוני "בוקנרו", הבירה המקומית. קרלו נראה בעצמו כמו בוקנרו – שודד ים. בכל שכונה בעולם יש בחור כזה, עם עורף וכתפיים רחבים מאוד, שיער מרוח אחורה בשמן ושרשרת זהב שנראית כמו חיוך נוסף על חזהו. "אני מתאבק", הוא מגלה לי, "בסגנון יווני-רומי. זה ספורט גדול פה, אבל אני נוסע לאיטליה, להיות מאמן". אני שתוי מספיק בשביל לשאול מתי. טיטו צוחק, קרלו נראה כעוס. "אתה יודע", הוא אומר, "כשהכל ישתנה".

"כשהכל ישתנה", הם אומרים תמיד, או "אחרי שאתה-יודע", או "בזמן הקרוב", או כל אחד מהביטויים שמטרתם היחידה היא לא להגיד שפידל כבר בן 79, ואחריו אין כלום. הם יודעים את זה מפני שיש להם אנטנה לא חוקית, ולכל אחד יש בן דוד שעלה על רפסודת גומי וברח למיאמי. המהפכה נכשלה. כל בני האדם שווים אמנם, אבל הרבה פחות מדי. המשכורת הממוצעת בקובה היא 12 דולר לחודש, בשר בקר אי-אפשר להשיג כבר חודשים, הרמזורים לא פועלים, בתוך המכוניות המפורסמות – שברולטים ואולדסמובילים משנות החמישים עם סנפירי צד דמויי דולפין – יש מנועי לאדה עלובים של 1,200 סמ"ק מעלי פיח.

זה גרוע עוד יותר ככל שאתה מתרחק מהוואנה. עמק ויניאלס, למשל, הוא אחד המקומות הפורים בעולם. משם מגיע רוב הטבק הקובני, וגם הקפה והבננות והפירות. בדרך לפינאר דל ריו, בירת המחוז, עומדות משפחות שלמות בצידי הדרך, מנופפות בפירות גנובים שהן מנסות למכור לתיירים. אני עוצר את המכונית ליד זקנה אחת, קונה ממנה מנגו. היא מזמינה אותי לשבת על המרפסת. זה נראה כמו הסרטים שעשו פעם מהספרים של פרל ס' באק: אפילו לא כפר. ארבע בקתות קש, בלי מים זורמים, בלי חשמל, בלי ריצוף, ילדים מלוכלכים מתרוצצים. סביבנו העצים הכי מניבים עלי אדמות, מרכינים ראשים עמוסי פרי לעבר כל העוני הזה, כאילו אינם מאמינים למראה

עיניהם.

איך החיים?

"טובים".

כן?

"לא".

כולם צוחקים. הם לא עושים שום דבר בעניין רק "בגללו". היחס לקסטרו הוא חידה קריבית. הם מחבבים אותו למרות ההסתייגויות, ומסתייגים ממנו למרות החיבה. רוב האנשים אינם מזכירים אפילו את שמו. הם קוראים לו "הוא". הוא אמר, הוא לא הופיע כבר הרבה זמן, אומרים שהוא חולה, אומרים שהוא גוסס, שהוא התחזק, הוא הופיע היום בטלוויזיה עם הוגו צ'אווס, הנשיא הסוציאל-עצבני של ונצואלה, שהסתכל עליו כמו שכדורגלנים צעירים מסתכלים על פלה. אני מניח שזוהי הכללה גסה, אבל רוב הקובנים שפגשתי התייחסו להרפתקה הקומוניסטית כמו שטירונים של גולני מתייחסים לקילומטר ה-79 במסע כומתה. סחבנו עד הנה, בואו נסחב כבר עד הסוף.

זהו כישלון שאין בו כעס. יצא לי להיות במזרח אירופה לפני נפילת מסך הברזל. זו היתה חוויה אפורה, חסרת הומור, רצופה שתיקות חשדניות. בקובה המחר יכול עדיין לחכות. אולי הגייסות המשוריינים של מקדונלד'ס ואיקאה כבר מחממים מנועים לפלישה הגדולה, אבל בינתיים השמש נמוכה וחצופה, הים מנצנץ בעשרות גוונים של טורקיז, ובשוק הקטן של שכונת מיראמר אתה יכול להשיג בכמה סנטים מאמאיו, שהוא הפרי הכי כתום, הכי בשרני, הכי מתוק והכי לא דומה לכלום שהמיץ שלו הכתים אי פעם חולצה. הברחתי את הגרעין שלו דרך שלוש יבשות כדי לנסות לראות איך ייקלט בתל-אביב.

פולחן הוודו המקומי

כרמן פלורס יושבת מאחורי דוכן עץ קטן, בתוך פאטיו קריר יחסית בהוואנה העתיקה. היא אישה גדולה, שחורה כל כך עד שעורה נוצץ, שעברה כבר, אם להיות מנומסים, לפחות את השישים. כשהיא קמה מתברר שהיא לובשת את השמלה הלבנה ואת טורבן המלמלה הלבן שהם סימני ההיכר של כוהנות הסנטריה – פולחן הוודו המקומי. מדי פעם, כשמגיעות משפחה או שתיים לשתות מוחיטו בקיוסק הסמוך, היא נעמדת מולן ופורשת זרועות. "המלאכים נולדים שחורים", היא שרה להם, "על האדמה שלי". הם תמיד מגיבים באותה צורה. בהתחלה הם מחייכים, אחר כך יש איזו מבוכה בפניהם והם שולחים את הילדים לנסות לגלות מאיזו מערכת הגברה מגיע הקול. הילדים עושים סיבוב, חוזרים ומודיעים שאין שום רמקולים או מיקרופונים נראים לעין. ההורים, קטני אמונה שכמותם, עוזבים את כוסות הרום-עם-מנטה, קמים, מתקרבים אליה. מטר ממנה הם נעצרים, בוחנים אותה בסקרנות. כרמן, בכל זאת אישה קובנית, מחייכת אליהם, מתחילה לזוז. קודם הכתפיים, אחריהן החזה האדיר, בסוף, איך אפשר אחרת, מתחיל התחת לקבל חיים משלו. הם עושים עוד צעד, נעצרים שוב. אין שום הגברה. רק אחד הקולות הגדולים בתולדות קובה.

היא הגיעה לכאן בגיל 14, לבדה. ילדה מכפר קטן במזרח האי שהחליטה -

 באמצע שנות החמישים - לכבוש את העיר הגדולה. אלה היו הימים העליזים של הוואנה. מאיר לנסקי ו"באגסי" סיגל ישנו כל היום בקומה העליונה של מלון "ריביירה" והיו ערים כל הלילה ליד גלגלי הקזינו. אל קפונה, מצידו, העדיף את חדר 560 במלון "סביליה" השקט יותר, "פאפא" ארנסט המינגוויי וג'ורג'יו פואנטס, הקפטן של ספינתו "פילאר", היו מסיימים את מסעות הדיג שלהם בכל לילה על הבר בפלורדיטה, שותים עד שמרי וולש, אשתו הרביעית, היתה באה לגלגל את גופותיהם הביתה. זו היתה וגאס לפני וגאס, אבל צבעונית בהרבה, שמחה בהרבה, סקסית בדרכים שהיום קשה לדמיין – בייחוד אם פספסת את מרלן דיטריך, בכובע הקש המגוחך שלה, מתמוטטת על הבר אחרי 26 כוסיות דאקירי, הרגליים המפורסמות מפרכסות באוויר כאילו חישמלו אותן.

וכרמן שרה לכולם. הופעה ראשונה בטרופיקאנה אל מול השקיעה הסגולה, הופעה שנייה במונמרטר המצועצע מדי, סוגרת את הלילה בפלורדיטה, מול "פאפא" המעולף. "הייתי יפה אז", היא אומרת, "אוי כמה יפה הייתי". בהרים, בינתיים, הסתובבו פידל וצ'ה גווארה, מגייסים את האיכרים למהפכה הזועמת שלהם נגד משטרו המושחת של הרודן בטיסטה. ב-1959 הם נכנסו לעיר, מזוקנים, מלוכלכים ומנצחים, עם סיגרים ענקיים בפיהם המחייך. הכל נעצר. המועדונים נסגרו, בתי המלון החלו להתפורר, לנסקי לקח את הוואנה למקום אחר. רוב המוזיקאים של התקופה פרשו, העקשנים יותר המשיכו לנגן בפינות רחוב, כרמן היתה בת מזל. היא קיבלה את שולחן העץ הקטן עם המשפחות הנבוכות.

לא שהיא מתלוננת. הפאטיו הקטן לוכד בבוקר את הרוח הקרירה שבאה מהים, וכולא אותה עד לשעות הצהריים המאוחרות, ויש לה תמיד מספיק זמן לעבוד על המוזיקה שלה. לפני שנתיים עברו פה במקרה שני מפיקים בריטים, שמעו אותה וחשבו שתקרת הכיפה המאורית נופלת עליהם.

שישה חודשים אחרי זה הם הוציאו לה דיסק. "כשהכל ישתנה", היא אומרת, "אני אבדוק אם הם שמרו לי את הכסף באנגליה". בינתיים היא מוכרת לי אותו מתוך שקית ניילון מקומטת, מחייכת כמו גנב שנתפס. "קראתי לו 'באבאוו' (כינוי לאפריקה על פי השחורים המקומיים - י"ל)", היא מסבירה, "כדי שאזכור תמיד מאיפה באתי".

מחכים שאזמין למוחיטו

אחרי כמה ימים בהוואנה זה נראה הרבה פחות טיפשי. זוהי ארץ שחיה בחוץ. בתי הדירות מתקלפים, חנוקים, סבוכים כמו כוורות משוגעות. הקובנים

 בונים כמו המוזיקה שלהם – לוקחים נושא, מריצים עליו וריאציות משתנות. כל פעם שמגיע בן דוד מחוץ לעיר, בונים קיר ודלת, מזיזים כמה ארונות, מחברים צינור לביוב. אחרי כמה עשרות שנים כאלה הבניינים הופכים לרישום של אֶשֶר, אבל לאף אחד לא אכפת. ממילא חם כל כך שכולם יושבים מתחת לעץ הכי קרוב, על ספסל, על פינת מדרכה, בקבוצות של שלושה וארבעה, עם לוח דמקה ובקבוק בוקנרו, מחכים שהשמש תרפה את הלפיתה בעורפם.

אתה מחכה יום או יומיים, עד שהמערביות שלך תשחרר את החגורה. מה אנחנו מבינים בדברים הפשוטים? בחופש מהמירוץ של עצמנו? אני קליינט גרוע של חופשות. נמלטתי כבר מאיי קסם תאילנדיים, נאחז בטלפון האחרון מהעבודה כמו בחבל חילוץ. עכשיו אני לוקח פיז'ו שכור, נוסע שמאלה מהוואנה, על האוטוסטרדה המחורבנת שבנו להם הרוסים. השילוט הוא סוג של בדיחה. 300 קילומטר בלי אף רמז, רק עצי דקל מלכותי שגובהם מגיע ל-25 מטר, אחר כך שמונה שלטים רצופים שמכריזים שהגעת לטרינידד. מישהו סיפר לי עליה כבר בישראל. "משם מגיעה המוזיקה", הוא אמר, "כל היתר זה רק חיקוי". לא בטוח שאפשר לסמוך על האמירה הזאת. לא יותר מעל "עפולה – מעצמה גרעינית", או "הסטייק הכי טוב בטקסס", אבל החיפוש טוב מן הגילוי, או משהו בודהיסטי דומה. האוטו חולף בתוך העיר, מחפש את ה"קאסה דה לה טרובה", המועדון המוזיקלי ביותר בעולם. "תבוא בלילה", אומרת לי גברת עם שדיים שעברו יותר מדי תינוקות, "אין מה לעשות פה עכשיו". אני ממשיך עוד 13 קילומטר, עד לאנקון, מפקיד את האוטו במלון שרוצה להיות טורקיה עם בר חופשי וילד ששומר לך על החפצים עד שאתה יוצא מהים.

בלילה אני חוזר לטרינידד. הכביש נגמר בלי התרעה, בשער ברזל גדול. לידו עומד איש בן חמישים במכנסיים קצרים. אני נותן לו חמישה פזוס, ממשיך ברגל. הדרך מאבדת את האספלט לטובת אבני נחל חלקות, מכאיבות. כל הדלתות פתוחות. בטלוויזיה משודר קרב איגרוף של פליקס רמון, והקול של הקריין מגיע מכל מקום. אני עוצר בפתח בית, מסתכל קצת על הקרב. אף אחד לא נראה כאילו אכפת לו מהפולש הזר. מישהי ניגשת אלינו. "אתם רעבים?" היא שואלת, "אולי תבואו אליי?"

ברגע הראשון אתה חושב שזו עוד זונה, אבל לא. גם זה מוסד קובני, ה"פאלדאר", מסעדה ביתית, משוחררת מהתפריט הממשלתי. אנשים מכניסים אותך אליהם לסלון, מושיבים אותך מול הטלוויזיה, מאכילים אותך בדג חסר המזל האחרון שנפלט מן הים. זה עולה כמו חצי מנת פלאפל בירוחם, כולל סיפור חייהם.

אחרי האוכל אנחנו מגיעים לקאסה דה לה טרובה. להקה מקומית עומדת בפינה, מנגנת את "גוואנטאלמרה", אחר כך עוברת למשהו ג'אזי יותר, מהיר. כל חיי אני עובד עם מוזיקאים. אלו שעומדים כאן היו הופכים לאגדה בכל מדינה אחרת. פה הם מסתכלים עליי בחשש, מחכים שאזמין אותם למוחיטו. השעה עשר. השעה שתים-עשרה. השעה שתיים בלילה. ארבע להקות כבר התחלפו. צרפתייה נטולת חזייה רוקדת על הבר, שני אמריקאים מזמינים בירה, מנסים להבין את הסולמות המסובכים שבוקעים מהקונטרה-באס שמולם. אני שיכור, אני בקובה.