איך ייראה המחשב האישי מודל 2006?

אם להאמין לסטטיסטיקה, יש סיכוי הולך וגובר שהמחשב הבא שלכם יהיה בכלל נייד, כנראה מבוסס סנטרינו. התחזיות מדברות על כך שב-2007 יימכרו יותר מחשבים ניידים משולחניים, אבל המגמה הזו נמצאת בעיצומה כבר עכשיו.

רוב הניידים הזולים היום עדיין מוגבלים יחסית בביצועים ובזמן הסוללה, כבדים ומגושמים. הניידים המוצלחים באמת, רובם דגמי Thin and light אלחוטיים, עדיין עולים פי שלושה.

אבל שוק הניידים עומד להשתנות. לקראת סוף 2005 או תחילת 2006, יופיע בשוק הדור השלישי של פלטפורמת סנטרינו ("Napa").

הוא יתבסס על "יונה", הגירסה כפולת הליבה והמהירה של פנטיום M, שתוקף בסוללה של ערכות שבבים משופרות. הן ישדרגו את ארכיטקטורת הלוח, יוסיפו האצה גרפית משופרת, יתמכו בכל שיטות האלחוט כולל Wi-Fi ו-3G, ועוד.

המתקדמים והיקרים שבין המחשבים מבוססי פלטפורמת Napa, יהיו דקיקים וקומפקטיים, ישקלו כקילו, ויציעו זמן סוללה של 10 שעות ויותר.

הם גם יהיו מהירים פי שניים בממוצע מה-PC החזק ביותר שפגשתם. כמובן שהם גם יעלו בהתאם ולכן רובנו לא נקנה אותם.

במקום, ניאלץ להסתפק בדגמים קודמים: הניידים בטכנולוגיית סנטרינו/Sonoma, שגם הם "בסדר".

השקתו של Napa תביא להוזלה לא רק של מחירי רוב הניידים שלא יתבססו עליה, אלא גם של כלל מחירי המחשוב האישי. היא גם תהווה גורם מדרבן לחדירה מהירה של כמה מהטכנולוגיות שנזכיר בהמשך, ואולי ישכנעו אתכם לקנות שוב שולחני ולא נייד.

גם אם המחשב הבא שלכם לא יהיה נייד, תהיו בטוחים שהוא יגיע במארז הרבה יותר קומפקטי מהמחשב הנוכחי. כבר היום, את רוב נפח המארז מאכלס אוויר חם - הבקרים עברו אל לוח

מחשב SFF מסדרת XPC של Shuttle. מחשב שלם בקופסה שהנפח שלה קטן מקופסת נעלים (צילום: נט מגזין)

האם ואת הכוננים אפשר לקבל בחצי הנפח. מה שעשוי לתפוס עדיין מקום בכל זאת, הוא המאיץ הגרפי (בהנחה שהוא לא מובנה בלוח) ומערכת הקירור של המעבד.

הסיבה העיקרית לשימוש במארזים גדולים היא, שרוב לוחות האם הקיימים הם בפורמט ATX. אינטל דוחפת כבר, בהצלחה חלקית, פורמט תחליפי ששמו "BTX". איתו ובלעדיו, יש כבר לא מעט יצרנים שמציעים מחשבים קומפקטיים כמו אלו שבתמונות.

זה הנסתר הוא מחשב מסדרת OptiPlex של Dell. אי אפשר לראות אותו משום שהמארז שלו תלוי על וו מאחורי צג ה-LCD (אם תתבוננו היטב תבחינו בו מציץ מהצד.

נפח המארז דומה לספר עבה). הקופסה הפחות חיננית אבל מגניבה כשלעצמה, היא מחשב SFF (או Small Form Factor) של Shuttle, שמיליונים כמותו נמכרים במזרח הרחוק. בשני המקרים מדובר במחשבים מצוידים בהחלט - מעבדים חזקים, הרבה זיכרון, כוננים אופטיים וכו'.

אם בגלל שאתם גיימרים, או מכל סיבה אחרת, תעדיפו מארז גדול גם במחשב הבא, אולי תחליטו להצטרף לקהילת המודינג (כלומר: לנסר אותו, להכניס חלונות פרספקס, נורות ניאון,

שרטוט של מחשב SFF (צילום: נט מגזין)

לפזר נצנצים וכדומה). לחלופין, ייתכן שאז תשקיעו במארז איכותי עם מאווררים מובנים, ניתוב אוויר מתוכנן היטב, גומיות מבודדות רעש וכיוצא באלו.

טיפין טיפין, המארזים האלו מתחילים להגיע ארצה ומתקבלים באהבה. אם כבר מפלצת אז לפחות שתהיה ידידותית לסביבה.

ב-2006 מחשבים רבים יציעו יישומי עיבוד מקבילי שונים. חלקם יהיו שרתים מרובי מעבדים, אבל נפוצים יותר יהיו המחשבים עם מעבדים כפולי ליבה. כבר עסקנו כאן בהרחבה ברעיון וביישומיו, לכן לא נרחיב הפעם יותר מדי, אבל אם החמצתם את הכתבות הקודמות - זו ההזדמנות להתעדכן:

ככלל, הרעיון מאחורי ריבוי הליבות אינו חדש, ומדובר בשילוב טכניקות ורעיונות שיושמו בצורות שונות במהלך כל העשור האחרון.

מקור רעיוני אחד הוא העיבוד המקבילי בשיטת SMP (או Symmetric MultiProcessing), שנפוץ מזה שנים בשרתים ותחנות עבודה. בשיטה הזו, מספר מעבדים זהים מאכלסים לוח אם אחד ומחלקים ביניהם את העבודה.

כדי לעשות זאת, הקוד של היישומים כתוב באופן שמאפשר פיזור של תהליכים (Processes) ושל הנימים (Threads) שמרכיבים אותם בין המעבדים השונים, לביצוע מקביל.

התמיכה מצד מערכת ההפעלה בביצוע כזה, מהווה בסיס גם לריצה מקבילית שמבוססת על ריבוי ליבות (Multi core), שבה המעבדים אינם נפרדים לגמרי אלא מודפסים על אותה פיסת סיליקון.

 היתרון המובהק: אין צורך בארכיטקטורת לוח מסובכת ויקרה. לוחות האם שישמשו עם מעבדי כפולי ליבה או מרובי ליבות יהיו זהים או דומים ללוחות הרגילים המשמשים עם מעבדים רגילים. התוצאה: שיפור ביצועים ניכר, ללא ייקור משמעותי.

הדור הראשון של ריבוי הליבות, שבו המעבדים מבוססים על שתי ליבות (Dual core), הושק באפריל עם דגמים ראשונים של AMD Opteron ו-Pentium Extreme Edition כפולי ליבה. בקרוב יוצגו מעבדים כפולי ליבה נוספים מסדרות Pentium D (מעבד פנטיום 4 כפול ליבה) ו-Athlon 64 X2 (כנ"ל עם Athlon 64).

בהמשך השנה ובתחילת 2006 יוצגו גירסאות כפולות ליבה של רוב המעבדים האחרים של אינטל ו-AMD. רובם יהיו יקרים מדי למשתמש הממוצע ולא יזכו לפופולריות גדולה לפני 2006. אבל ברגע שיתחיל המעבר הוא צפוי להיות מהיר וגורף. למה? כי ל-2007 מתוכננים כבר מעבדים בעלי ארבע ליבות.

בין לבין, מסתובבת בשטח טכנולוגיה של אינטל שזכתה למעט תשומת לב, למרות שהיא מציעה יכולת, מסויימת לפחות, של עיבוד מקבילי. קוראים לה HyperThreading או HT, והיא מיושמת כבר במספר מעבדים ממשפחת פנטיום 4.

הרעיון ב-HT פחות יומרני מכפל הליבות אבל דומה. מעבדי HT לא זקוקים לליבה שנייה כדי לעבד במקביל, כי מנועי העיבוד וצינורות הפקודות הוכפלו. במצב שמתאים לעיבוד מקבילי (ריצה בו זמנית של נימים, Threads, נפרדים) המכניזם הזה נכנס לפעולה.

בעתיד תשולב הטכנולוגיה הזו במעבדי Extreme Edition בלבד, ותעניק להם יתרון על פני שאר כפולי הליבה: הם יוכלו לעבד בארבעה ערוצים במקביל.

לא ברור אילו רכיבי זיכרון יהיו במחשב הבא שלכם, אבל יש כנראה שהם לא יהיו DDR רגיל מהסוג הנפוץ כיום. הלוחות האינטליים החדשים כבר תומכים ב-DDR2, רכיבי זיכרון מהירים, שצורכים פחות

חשמל ומייצרים פחות חום. בינתיים, מחיריהם עדיין גבוהים, אבל בחודשים הקרובים הפער יצטמצם.

DDR2 מגיע היום במהירויות שעון של 400MHz, 533MHz ו-667MHz, ובהמשך השנה יגיע ל-800MHz.

בגלל האלקטרוניקה השונה, וכדי למנוע התקנת רכיבים לא נכונים, DDR2 משתמש בתושבות זיכרון שונות, לכן אם תתעקשו לקנות את המחשב הבא עם DDR רגיל - תיתקעו עם הטכנולוגיה הישנה.

המסקנה מתבקשת: במחשב חדש, עדיף לקחת את הטכנולוגיה העתידית, גם אם אינה מציעה בינתיים יתרון מוחשי (למשל, לקחת רכיבי DDR2 במהירות 400MHz).

בניגוד לאינטל, AMD לא ממהרת לעבור ל-DDR2,

וככל הנראה תדלג ישירות לדור הבא: DDR3. סמסונג, הגורם העיקרי שדוחף את הטכנולוגיה החדשה הזו, הציגה בפברואר רכיב DDR3 ראשון במהירות ב1066MHz. יצרנית המאיצים הגרפיים NVidia הודיעה שהיא שוקלת לתמוך ב-DDR3 בחלק מערכות השבבים שלה.

DDR3 לא צפוי להיכנס לייצור המוני לפני תחילת 2006, ולכן DDR2 נראה כמועמד המבטיח יותר להפוך לתקן הזיכרון החדש, אולי גם בלוחות ל-AMD.

ממשק הדיסקים הטורי SATA (או Serial ATA), פרץ בסערה לפני כשנתיים ודחק את ה-ATA לשולי השוק. הדיסקים הקשיחים בממשק הזה אינם יקרים יותר, אבל הם אמינים, חסכוניים והגיעו עם הבטחה לגמישות בשימוש ולשיפור ביצועים - הבטחה שתתקיים בדור השני של SATA.

תקן SATA2 מציע מגוון שיפורים לתקן המקורי, כולל הכפלת קצב העברת הנתונים ל-3Gbps ואפשרות גמישה לחיבור כונני SATA חיצוניים. תקן ביניים בשם eSATA, כבר מציע אפשרות לחבר כונני SATA חיצוניים במהירות 300MB/sec, פי חמישה מ-USB 2. הרחבת התקן, שנקראת xSATA, תיתמך ב-SATA2, תפשט את היישום, תשפר את הביצועים ותאפשר להאריך את הכבילה של הכוננים החיצוניים.

חלק מלוחות האם החדשים כבר תומכים ב-SATA2, למרות שקיימים בינתיים מעט דיסקים מתאימים. בכל אופן, התאימות אחורה הופכת את SATA2 למשהו שכדאי שיהיה במחשב, גם אם לא תשתמשו בו בקרוב.

בינתיים, ישנם שני שיפורים לטכנולוגיית המיינסטרים של הדיסקים הקשיחים, שעתידים כנראה להפוך נפוצים יותר במהלך השנה הקרובה ולהאיץ מאד את הכוננים.

הראשון, הוא הגדלה נוספת של המטמון (Cache) המובנה ל-16MB, שאפשר כבר למצוא בכמה ממוצרי Maxtor. השני, היא מהירות סיבובית של 10,000rpm (במקום 7200rpm) שמודגמת בכונני Raptor של Western Digital.

הגדלת המטמון היא שיפור קל וזול ליישום, שמספק תוספת ביצועים של כ-10% בממוצע. הגדלת המהירות הסיבובית מבוססת על טכנולוגיה שונה ויקרה יותר, ולכן מתקיימת בינתיים רק בשולי השוק. מצד שני, ב-2007 יתחילו להגיע לשוק Perpendicular Drives, דיסקים קשיחים בטכנולוגיה חדשנית של היטאצ'י.

טכנולוגיה זו צפויה להגדיל דרמטית את צפיפות המידע על הצלחות המגנטיות של הדיסקים הקשיחים, ותאפשר להקטין את נפחם הפיזי, להגדיל את נפחם הלוגי, ולהאיץ אותם.

אנחנו מניחים שהדור הטכנולוגי החדש יעודד את יצרני הדיסקים להאיץ את מחזור החיים של הדור הנוכחי, וכך נקבל דיסקים משוכללים יותר ובנפחים גבוהים, בתמחור אגרסיבי במיוחד.

הירידה במחירי הדיסקים והעלייה המתמדת בנפח ובאמינות, מעבירה למרכז גם את פתרונות ה-RAID, המקובלים מזה שנים במערכות אחסון יקרות אבל עדיין נדירים במחשוב השולחני.

Redundant Array of Independent Disks הוא שם כולל לכתריסר טכנולוגיות שונות שמתבססות על שימוש בשני דיסקים או יותר כדי לקבל מערכת אחסון אמינה ו/או מהירה יותר.

הרעיון הבסיסי, המיושם בשיטה המכונה RAID1 (או mirrored set), הוא יצירת גיבוי מדויק של הדיסק הקשיח על דיסק נוסף באותו נפח, שמחובר לאותו בקר.

כל פעולת כתיבה לדיסק מתבצעת פעמיים, במקביל. אם אחד מהדיסקים יצא מכלל פעולה, המידע לא ילך לאיבוד - כך שאמינות האחסון כפולה.

בשיטה נוספת, שמכונה RAID0 (או stripped set), המידע מחולק באופן שווה בין שני כוננים זהים שפועלים במקביל, כך שמהירות הכתיבה והקריאה מוכפלת. חסרון השיטה שהיא אינה מציעה הגנה מפני תקלה, אלא להפך - מספיק שאחד הדיסקים יינזק כדי שהמידע כולו יאבד.

במערכי דיסקים לשרתים המבוססים על RAID5 הפופולרית, נעשה שימוש בשלושה כוננים או יותר כדי לשפר את רמת האמינות והביצועים. כל פעולה של כתיבת מידע, מתפצלת בין הכוננים באופן שמאפשר שחזור כל המידע במקרה שאחד הכוננים ייפגע. מכיוון שכל הכוננים יכולים לפעול במקביל, גם הביצועים משתפרים. הבעיה של מערכי RAID אלו היא מחירם הגבוה.

ערכות השבבים האחרונות למחשבים השולחניים תומכות ב-RAID0, RAID1 ו-RAID10. האחרון הוא שידוך של שתי השיטות, שדורש לא פחות מארבעה כוננים. לעת עתה, פתרונות יקרים אלה הם עדיין הטובים ביותר כדי לקבל אחסון אמין משמעותית ומהיר כמעט פי שניים מהרגיל.

דיסקים חיצוניים היו תמיד, אבל אף מוצר בתחום לא הצליח לחרוג מהשוליים ולהגיע למיינסטרים, מה שכנראה ישתנה בהשנה הקרובה. את השינוי בהרגלי הצריכה אפשר לייחס דווקא להתפתחויות בשווקים אחרים: הצורבים, זיכרונות ה-Flash, התקני המדיה הניידים ועוד. המעבר מצורבי CDR-W לצורבי DVD העלה את רף הנפחים.

הירידה החדה במחירי מוצרי ה-USB Key (דוגמת DiskOnKey) גם יצרה את הצורך באחסון נייד וגם עונה עליו יפה. התחום השלישי שנמצא בפריחה, הוא זה של נגני ה-MP3 - גם אלו שמבוססים על טכנולוגיית Flash וגם מבוססי הדיסק הקשיח, בראשם iPod של Apple. שוק זה היבא לירידה במחיר הדיסקים הניידים הזעירים.

התוצאה של התנועה המהירה בשלושת השווקים, היא התעוררות מחדש של שוק הדיסקים הקשיחים הניידים ו/או חיצוניים.

בקצה העליון של השוק אפשר למצוא מוצרים שמבוססים על טכנולוגיות דומות לאלו של הדיסקים הקשיחים הרגילים (נפחים של עד 250GB, מהירות סיבוב של 7200rpm וכו'). אלו מגיעים במארזים חיצוניים, עם או בלי חריצים לכרטיסי Flash של מצלמות וגאדג'טים אחרים, ומתחברים למחשב בממשק USB 2.0 או Firewire. יתרונם המובהק הוא שאין צורך להתקינם - פשוט מחברים ומשתמשים.

אבל המוצרים המלהיבים יותר דווקא לא מצטיינים בנפחים ומהירויות, אלא במימדים פיזיים ובעיצוב. דוגמא טובה הוא Western Digital Passport, כונן חיצוני שאינו גדול בהרבה מקופסת סיגריות, ומשווק בארה"ב ב-150-200 דולר עבור נפחים של 40-80GB. דוגמה נוספת הוא ה-Seagate Pocket Drive, כונן בממשק USB 2.0 שמזכיר בגודלו ובצורתו "יויו" (110-140 דולר לדגמי 2.5/5GB).

מוצרים אלו מזכירים שאחסון מגנטי (בניגוד לאחסון על רכיבים אלקטרוניים כמו זיכרונות Flash), הוא עדיין פתרון הרבה יותר מהיר וזול.

בעבר הסברנו מדוע הצגים הדקים בטכנולוגיית LCD הרבה פחות אטרקטיביים ממה שחושבים. אין ספק שהם יפים, ידידותיים לסביבה, ומציגים טקסט חד ומדוייק יותר מצגי CRT, אבל בצגי ה-LCD שמכרו בארץ המלצנו לא לגעת.

תמורת 1,500 שקלים ומעלה הציעו לנו דגמי 15 אינץ'. רובם באיכות בינונית - גם אם הגיעו מיצרנים ידועים. והכי חשוב: רובם ככולם התהדרו בזמני תגובה (Response Time) של עשרות מילישניות - שזו בדיוק הסיבה שאם חבריכם התפתו וקנו אותם - הם לא יכולים לראות סרטים או לשחק בלי לסבול מ"Ghosting", התופעה המעצבנת של תצוגת רפאים שעוקבת אחרי העצמים הנעים על המסך.

מכיוון שבאותה תקופה אפשר היה כבר למצוא צגי 17 אינץ' CRT מעולים, בכ-700 שקלים ומטה, נקווה ששמעתם לעצתנו ולא קניתם LCD.

אבל בינתיים המציאות השתנתה. המחירים צללו, הטכנולוגיה השתפרה, ועכשיו יש הרבה יותר אפשרויות.

מחירים צגי ה-LCD בגודל 17 אינץ' מתחילים היום ב-1,300 שקלים, ובחלק מהמקרים מדובר בדגמים בעלי זמן תגובה מינימלי של 16ms, שמתאים גם למשחקים. תמורת 200-500 שקלים נוספים אפשר לקבל דגמים דומים בעלי זמן תגובה של 12-14ms, ושלל שיפורים.

לא זו בלבד שצגי ה-CRT המקבילים (בגודל 19 אינץ') אינם עולים הרבה פחות, אלא שהדור החדש של ה-LCD כבר מציע עדיפות טכנולוגית ברורה. לכן אפשר בהחלט לשקול ברצינות ללכת על LCD (רק כדאי לבדוק שבאמת קונים דגם מהדור האחרון).

רק אל תתפתו לחשוב שה-CRT באמת יעלם. הטכנולוגיה הזו וותיקה, משופשפת ואמינה מדי מכדי שאפשר יהיה לוותר עליה בקלות כזו, ונמצא כבר מי שחשב על הפתרון שיאפשר לה לשרוד את המעבר ל-LCD. מה דעתכם על צג שפופרת שטוח? זה נשמע כמו סתירה, והאמת היא שהצגים הללו באמת לא שטוחים לגמרי - אבל הם דקים מספיק כדי לא לתפוס יותר מקום מ-LCD.

לטכנולוגיה קוראים Vixlim ועל פי סמסונג, שעומדת מאחוריה, בשנה הבאה היא תגיע גם לצגי המחשבים - אחרי הכניסה הדרמטית לשוק הטלוויזיות. יש למה לחכות.