מחיר ההצלחה המסחרית

אלבום האולפן הקודם שלהם toxicity היה מהישגי המטאל המרשימים והמעודדים ביותר בשנים האחרונות. הרביעייה הקליפורנית, בנים של מהגרים ארמניים, יצרו מארג מטאלי-אתני ייחודי, שהתאפיין בהרבה יצירתיות, תעוזה ועושר קצבי, מלודי, הרמוני וצלילי.

סיסטם אוף א דאון הצטיירו כמי שבמוזיקה הרב-תרבותית ורב-שכבתית, ובתמלילים המאוד מעורבים חברתית שלהם, עשויים להוביל מיליוני ילדי מטאל אמריקניים להרפתקנות מוזיקלית חדשה, שתחצה את הגבולות הכה מתוחמים של קהל היעד ותצליח לעניין גם אוזניים סקרניות שרחוקות מהמנטליות המטאלית הרגילה. ואולי משום כך אלבומם החדש, שהוא רק מחצית מפרויקט שאפתני שהדיסק השני שלו ייצא לקראת סוף השנה, מאוד מאכזב. סיסטם ומפיקם הקבוע, ריק רובין העילוי, עדיין משמרים את כל מרכיבי הנוסחה, אבל מה שהיה הרפתקנות, נשמע כעת כיומרנות, ומה שהיה נועזות, נשמע כווירטואוזיות לשמה. נדמה שאת החלוציות החליפה מעין מחווה לחלוצי הטראש-מטאל מלפני כמעט עשרים שנה, סלייר, שאף הם היו חתומים ומופקים אצל רובין.

Mezmerize מתנהג כאלבום מטאל תקני עד מצטיין, אבל שגרתי ושמרני ביחס לקודמו. ולמרות שהפעילות האנטי ממסדית שלה התגברה מאז, ספק אם הלהקה הסימפטית אכן תצליח לצמוח לקול משמעותי בתרבות הרוק שמעבר לחתך הגילאי והחברתי של אוהדיה הידועים מראש. במקום הכלאה של ג'יינז אדיקשן ורייג' אגיינסט דה משין, עם תבלינים ים תיכוניים חריפים, דומה שסיסטם שואפים להפוך ללהקת המטאל הכל-אמריקנית המובילה. בשל כישוריהם ויכולותיהם הם אכן מסוגלים להגיע לפיסגת הטריטוריה הזאת. יהיה מצער אם את מחיר ההצלחה המסחרית המתרחבת הם ישלמו בחזון האמנותי המצטמצם.