נמאס מההתנתקות

לפעמים עולה הצורך להזכיר את המימרה הידועה על שלושת סוגי השקרים: "שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה". השבוע שעבר, בו התפרסמו מספר סקרים על יחסו של הציבור לתוכנית ההתנתקות, היה רגע שכזה. לכאורה, מצביעים הסקרים על ירידה דרמטית בתמיכת הציבור בתוכנית ההתנתקות. לפי סקר "דחף" שפורסם ב"ידיעות אחרונות", למשל, "רק" 53% מהציבור הישראלי תומכים היום בתוכנית, לעומת 70% בפברואר. אך האם ניתן לקבוע כי שיעור התמיכה בתוכנית אכן נשחק?

גם מבלי להטיל דופי בסטנדרטים המקצועיים של עורכי הסקרים, יש בהחלט מקום להטיל ספק במסקנותיהם. זאת משום ש"תוכנית ההתנתקות", בעבור רוב הציבור, כבר מזמן אינה תוכנית מדינית - על יתרונותיה ומגרעותיה - אלא מטרד פוליטי וציבורי מהמעלה הראשונה. במלים אחרות, גם אם שיעור העונים כי הם תומכים הולך וקטן, יש לשאול מה בדיוק שומע הציבור כשהוא נשאל על "תוכנית ההתנתקות". 

התוכנית עברה כברת דרך ארוכה מאז הכריז עליה ראש הממשלה בקול תרועה גדול בדצמבר 2003. לא מדובר רק במהמורות הפוליטיות של השנה וחצי האחרונות - למן הכישלון הצורב במשאל מתפקדי הליכוד, דרך "התוכנית המתוקנת", מרי "המורדים", הצטרפות מפלגת העבודה לממשלה, הדרישה למשאל עם והדרמה סביב חוק תקציב המדינה. מדובר במטמורפוזה של ממש, אשר הפכה תוכנית מדינית להצקה ציבורית מתמשכת. 

הכוונה אינה רק להפרות הסדר היומיומיות מצד מתנגדי המהלך וההתרסה כלפי שלטון החוק, אלא לכל אותן תופעות לוואי, שיצרו מעין "אפקט התנתקות": השתלטות מוחלטת של התוכנית על סדר היום הלאומי; פטפטת בלתי פוסקת באמצעי התקשורת; דיונים מנקרי עיניים על סכומי הפיצויים; ברברת על "אווירה של ערב מלחמת אחים", "נסיגה תחת אש" ו"אינתיפאדה שלישית" - כל זאת, כמובן, "בצל ההתנתקות".

במציאות שבה ההתנתקות יצרה "אפקט" החזק ממנה, קל לטעות ולחשוב ששיעור התמיכה בתוכנית המדינית אכן ירד. ומאחר שהצלחתה של כל תוכנית פוליטית תלויה יותר בהעדר התנגדות לה מאשר בשיעור התמיכה בה, נמצא ראש הממשלה בבעיה. אבל גם אם המיאוס גבוה מן התמיכה, אין זה אומר שהתמיכה עצמה פחתה. לעתים קרובות, אנשים מתקשים להבדיל בין לב לראש, בין תחושה לבין אינטלקט. שאל אותם על ההתנתקות, ורבים ישיבו כי הם מתנגדים לה פשוט מפני שמאסו בה.

הבחנה זו, בין התנגדות לבין מיאוס, עשויה לעודד את ראש הממשלה. מפני שחרף כל הסקרים, יש יסוד להאמין כי תמיכת הציבור בתוכניתו גבוהה כשהיתה. אך היא צריכה גם להדאיגו, שכן לצירוף נדיר זה של תמיכה בתוכנית ומיאוס בה יש תוצאה אפשרית אחת. תוצאה זו טרם הבשילה לכלל אמירה פוליטית חדה וקוהרנטית, אך כשזה יקרה, והיא תפרוץ מתוך הלא-המודע הפוליטי של הציבור, תהיה לה ודאי צורה לשונית אחת: שיפנה כבר את עזה ויעוף לנו מהפרצוף - הוא, ממשלתו ודרכו.