הגל החדש: שיט תענוגות בים התיכון
אמנם בחדר היו שתי מיטות יחיד (מה שהקשה על הרומנטיקה), והבריכה היתה קטנטנה (מה שהגביל את הספורטיביות), אבל היה אוכל בלי סוף, בידור בלי הפסקה, קזינו ושופינג כאילו אין מחר, ואפילו הורגשה יבשה - גם בטורקיה וגם בקפריסין. דפנה טלמון עשתה גלים
הוא חזר הביתה עם סיסמאות של אוניית פאר: "אנחנו יוצאים לחופשה מפנקת", אמר. "שיט חלומות על אוניית נופש מפוארת". הרמתי גבה, מה לי ולפאר? לא התווכחתי וארזתי את תיק החופשה המפוארת שלי.
פחות משעתיים ברכבת וכבר היינו בתחנת "חיפה מרכז", תחנה שכאילו נבנתה במיוחד עבור הנמל - חוצים את הגשר ואתם שם, בדרך אל חופשה בלב ים.
כשכנסנו ללובי של הספינה חיפשתי אותה, חיפשתי אותו, חיפשתי אותם - וכלום. אין זכר לצוות ספינת האהבה המקורי. סטובינג פרש לגמלאות, ג'ולי חטפה מחלת ים, אייזק במוסד גמילה לאלכוהוליסטים והרופא חלה. הצוות התחלף, הפאר לא.
"נסיכת החלומות" הוא שמה של האונייה, 200 מטר אורכה (רק קצת יותר מאורכו של מגדל עזריאלי) והיא כוללת 570 חדרי אירוח המסוגלים להכיל 1,420 נוסעים בכל הפלגה. משקלה, אם תהיתם, הוא כ-23 אלף טון – מפוארת עם נוכחות. היא נבנתה אמנם בתחילת שנות ה-70 אולם, אל חשש, בשנת 2004 היא נבנתה מחדש ועבדו עליה טובי ה"פלסטיקאים".
אם אתה לא שם
התא הוא ממש כמו חדר מלון סטנדרטי, אולם הפתעה אחת חיכתה לנו: 2 מיטות יחיד, ולא מיטה זוגית כפי שהייתי מצפה לקבל בחופשה זוגית מפנקת. אח"כ שמחו לספר לנו שרק כחמישית מהחדרים הם זוגיים. לא הבנתי את העיקרון העומד מאחורי חלוקת החדרים, אבל אם אתם שני גברים היוצאים להפלגה ולא מעוניינים זה בזה, אז בוודאי תשמחו לשמוע שלא תאלצו להיות מובכים בשעות הלילה.
עוד לפני שהאונייה הרימה עוגן והפליגה אל סופשבוע של קריצות ים תיכוניות תקפה אותי הרגשה מבלבלת: אני כבר לא בארץ ועדיין מאוד כן. האונייה היא סוג של חו"ל גם בארץ, האורחים משאירים אותך פה.
התחלנו את ההפלגה בסיור באונייה. עד כתיבת שורות אלו עדיין לא ראיתי את כולה, לא השתתפתי בכל הפעילויות, לא דגמתי את מיטב מוצרי הדיוטי פרי ולא הימרתי בקזינו, לא שתיתי את כל המשקאות בבר ואפילו לא אכלתי את רוב המנות שהוגשו בכל אחת מארבע הארוחות היומיות. ואם שאלתם את עצמכם: הארוחה האחרונה מוגשת בחצות, וכולם שם - כי אם אתה לא שם, אתה לא (לא לא קיים, כי אם לא) ישראלי. נותנים לך לא תיקח?
יצאנו לדרך. שוב נזכרתי בסדרת המופת שעיטרה את תקופת הילדות והנערות שלנו - ההתרגשות שאחזה בנוסעים שיצאו להפלגה של פעם בחיים, ניירות הטואלט האינסופיים שנזרקו באחת מכל אחד מסיפוניה, ולא, פה לא נתקלתי בשמחה כזו. רוב האורחים כבר היו שכובים בשלב זה על כיסאות שיזוף סמוך לברכה הכל-כך קטנה (ואני לתומי הבאתי את ציוד השחייה המקצועי שלי). אחרים חיכו בקוצר רוח שהקזינו ייפתח, כי הרי הוא נפתח רק מחוץ למים הטריטוריאליים של כל מדינה, וכך גם הדיוטי פרי של חברת סקאל. אחרים ישבו בחדר האוכל, שלא ידע כמעט רגע שקט במהלך ההפלגה, והתנהג כמו סצינה מתוך "שוליית הקוסם". ארוחה הוגשה בו לאחר ארוחה לאחר ארוחה וחוזר חלילה, כנראה עד עצם היום הזה.
לנו זה לא יקרה
כמו בכל טיסה, גם בהפלגה קיבלנו תדריך, איך ומתי כדאי ורצוי ללבוש את חליפות ההצלה ואיפה יציאות החירום. הכל נעשה בבדיחות הדעת, כאילו "לנו זה לא יקרה". ומייד לאחר מכן השתלטה על הספינה חבורת
מחייכים באובססיביות ומצחיקנים ללא תקנה, הלא הם צוות הבידור הישראלי.
הצוות אחראי על כל סוג של בידור על האונייה, ביום בבריכה ובערב בכל אחד משני האולמות הגדולים. בערב הראשון שקענו בכורסאות וצפינו בסיפור חייו עד מותו של אליל הזמר המזרחי זהר ארגוב, בעוד שבאולם השני היתה הופעה לגמרי אחרת. את הערב סיימו החוגגים בחדר האוכל (איך לא) ובדיסקוטק. בערב שישי היו מופע קאברט וסטנד אפ, חגיגת זמר ישראלית ושוב ארוחת חצות ודיסקו, ובערב שבת, הופעת אורח של הזמר אביהו מדינה ומופע שהתקיים במקביל: מחווה ללהקות הצבאיות. הבחירה קשה. אין רגע דל ואין פנאי בחופשה כזו, וכמו שאמרו לנו - מהחופשה הזו יוצאים עייפים. התבדרתי, שתיתי, רקדתי ולא ידעתי באיזה מהאולמות לבחור, העיקר שתמיד היה תור ארוך בחדר האוכל.
ים - יבשה
רב החובל שלח את היונה וזו מצאה את היבשה הראשונה – אלניה שבטורקיה. עיר קסומה ולא גדולה, המונה כ-320 אלף תושבים וכ-250 בתי מלון (!!). כבר בעגינה נגלתה לעינינו חומת העיר ומבצר מהמאה ה-13 שתרמו
למראה הרומנטי של העיר. מיקומה של העיר הפך אותה לנמל חשוב כבר בתקופה ההלניסטית ולמקום מקלט לשודדי ים בתקופה הרומית.
יצאנו באוטובוס מהמזח בכביש מפותל עם נופים מדהימים אל פסגת הצוק, כדי להתפעל מהתצפית על העיר הישנה והחדשה, על ההרים סביב לה ועל המפרץ והאונייה הגדולה שנמצאו כל העת מתחתינו. המשכנו על ציר נהר דים-צ'אי שלמרגלות הרי הטארוס, שעליו נבנה כעת סכר ענקי לייצור חשמל הידרו אלקטרי, כך שמה
שראינו כעת ישתנה לבלי הכר עד שנת 2008. לבסוף עצרנו לשתייה על מסעדת רפסודות על גדת הנהר ומשם חזרה לאוטובוס כדי שנספיק לנצל זמן חופשי לקניות מיותרות בשוק צמוד לנמל.
למחרת בבוקר שוב נשלחה היונה, והפעם עצרנו בלרנקה שבקפריסין. יצאנו שוב באוטובוס אל עיר הבירה שחולקה לה יחדיו, ניקוסיה, שהיא כמו באר שבע של קפריסין - לא גדולה, לא זוהרת ומונה כ-200 אלף תושבים. המדריך סיפר שהעיר שנכבשה ב-1974 על ידי הטורקים, היא העיר המחולקת האחרונה באירופה. ניתן לראות בברור את ההבדלים: בצד אחד צלבים ובשני חצאי סהר. הדת משבשת לכולם את החיים השקטים והטובים שיכלו להיות להם ולנו, הלא כך?
באמצע המדרחוב מסתיים החצי היווני ב"קו אטילה": חייל בעמדת שמירה ושטח מפורז המוחזק על ידי האו"ם. כיום, סיפר המדריך, גם מקומיים ולא רק תיירים יכולים לעבור בפתחי הגבול, וניתן לעשות את זה גם ברכב ולא רק ברגל. לאחר ארוחת צהרים חזרנו לנמל. מי
שרצה יכול גם כאן לערוך קניות, אולם אני מזהירה - יקר פה. יקר מאוד. לא הבאתי אף סוביניר מאף עיר חוף ואפילו לא מהדיוטי פרי שעל האונייה.
את הירידה לחוף בכל אחת מהתחנות לא עושים עם דרכונים. אלה מופקדים בתחילת ההפלגה במשרד הקבלה ובמקומם מקבל כל אורח מעין כרטיס אשראי מגנטי, באמצעותו יוצאים בכל עצירה אל החוף וגם רוכשים אלכוהול במועדונים השונים שעל הספינה. הכרטיס המאוד חכם.
בקיצור, הרבה שמש, אפס מחלת ים, קזינו, דיוטי פרי, בידור של בית מלון באילת, טיולי חוף, אוכל ואוכל ואוכל, חדר כושר וספא - ופתאום אני מגלה שסופשבוע אחד כלל לא מספיק. הישראלי המכוער לא עלה על האונייה שלנו, ולא נרשמו אירועים מצערים. חופשה לאוהבי הז'אנר.
הכותבת היתה אורחת כספי ספנות .
לפנייה לכתב/ת 
