הסיפור שלנו
אביעד קליינברג, ירון לונדון ורוני סומק כותבים על ספרים, סופרים ומשוררים, לרגל פתיחת חגיגות שבוע הספר העברי החל ממחר ברחבי הארץ
| שבוע רב-המכר העברי / אביעד קליינברג |  | ברווח בין שמחה לנקמה / רוני סומק | | איך נעשים סופר? / ירון לונדון | | |
האם תקראו את המאמר הזה עד סופו או שכבר בתום השורה הראשונה תחליטו שהוא משעמם? נניח שהשורה הראשונה עוררה את סקרנותכם, מה בדבר השורה השנייה? אם יתברר לכם שהמאמר הזה עוסק בקריסתו של הספר כחומר למחשבה, האם תסיימו את הקריאה? השאלות הללו נראות כעיסוק בפסיכולוגיה, נכון?
מה מעניין ומה משעמם הן לכאורה שאלות אישיות לחלוטין, עניין של טעם. אז זהו, שלא. כלומר, הן אכן עניין של טעם, אבל לא טעם אישי. כמו יפה ומכוער, מותר ואסור, מושך ודוחה – מעניין ומשעמם הם תוצרים של תרבות מסוימת. כל אלה הם דרכים של חברה לסמן מה חשוב ומה לא חשוב, מה טוב ומה רע בעיניה. יש תחומים שבהם זה נראה לנו ברור: בעינינו חלזונות הם מגעילים ובעיני צרפתי הם מאכל תאווה. נישואין בין גבר מבוגר לבת שתים-עשרה הם עניין מקובל בתרבות אחת ועבירה חמורה באחרת. אנחנו לא רגילים לחשוב בצורה כזאת על "מעניין" ו"משעמם", בין היתר משום שההתניה שעברנו ואנחנו עוברים מדי יום מקשה עלינו לראות כך את הדברים. אבל אולי דווקא כדאי לנו לתהות קצת על העניין הזה.
חישבו לרגע על תקשורת ההמונים. לא, לא על הטלוויזיה והאינטרנט (תיכף נגיע אליהם), אלא דווקא על המדיום ההמוני הראשון, הספר המודפס. כאשר פותחה טכנולוגיית הדפוס באירופה של המאות החמש-עשרה והשש-עשרה, היא הביאה למהפכה תודעתית וחברתית ביבשת. המוני אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם ספר הכתוב בכתב-יד על גבי קלף, יכלו לקנות, בזול, ספר או חוברת מודפסים על נייר. מה היה כתוב בספרים הללו, שאנשים קראו בלהיטות כזאת? מעניין לגלות שהם התעניינו בלא מעט דברים משעממים: איזו מין חברה הם רוצים? איזו מין דת הם רוצים? איך צריכה להתנהל הכנסייה? מה צודק ומה לא צודק? השאר היסטוריה (עוד משהו לא מעניין). כי כאשר אנשים חושבים ברצינות על חייהם ועל החברה שבה הם חיים, הם קמים לפעמים ועושים מעשה כדי לשנות את הקיים.
אבל בדמוקרטיה התקשורתית שבה אנחנו חיים, גילו השלטונות את מתכון הקסמים: כאשר אנשים לא חושבים ברצינות על חייהם, הם לא עושים דבר, וזה טוב מאוד. מוטב, אפוא, לשכנע אותם שכל מה שדורש אורך רוח, דחיית סיפוקים, לימוד – שכל דיון רציני בתוכן, הוא משעמם. התבוננו פעם בראיון עם אישיות ציבורית בטלוויזיה – כמעט לעולם לא תזכו לראות שם דיון משמעותי בשאלות שאותו איש ציבור אמון עליהן. דיון כזה דורש הכנה, ידע, סבלנות. הוא משעמם. מוטב לשאול שאלות בנאליות ולהתרכז באישי וברכילותי. התבוננו בלוח המשדרים ושאלו את עצמכם לאן נעלם כל מה שגורם לצופה לחשוב במקום לצרוך.
כיצד הפך המדיום הזה מכלי להעברת ידע ולביקורת, למכשיר אסקפיסטי, המשרת – לעתים קרובות בבלי דעת – את האינטרסים של השלטון, של מעט בעלי המאה והדעה, המנהלים את חיינו. שהרי הידלדלות הרוח אינה נעשית באמצעות כפייה ואיומים. היא נעשית בדרכי נועם. הצרכנים מפנימים את ההיטמטמות ורואים אותה כחלק מעצמם ומבשרם. רק לא תוכן בבקשה. משעמם. ומה שמצער הוא, שגם הספר חדל מלמלא את תפקידו החתרני והמעורר. שבוע הספר, כפי שציין באוזני ידיד המשמש כמו"ל בהוצאה חשובה, הוא תפאורה מפוארת לכמה עשרות רבי-מכר. אם תעברו על רשימת רבי-המכר הללו, תגלו שרובם מבטאים קריאה – גלויה או סמויה – לפסיביות, לבקשת האושר ברשות הפרט ולוויתור על כל ניסיון לשנות את רשות הרבים. יש כמובן ספרים אחרים, למשל "מחיר היוהרה" של שלמה סבירסקי, הדן בשאלה כמה באמת עולה לנו הכיבוש. אבל הספרים האלה פשוט משעממים. מעניין.
המשורר הוא מאפיה של איש אחד. הוא לא זקוק לתפאורה, שחקנים, צלם או נערת-מים. הוא זקוק לעט. זהו כוחו, וזוהי אולי הסיבה לכך, שבניגוד לקולנוע או לתיאטרון, השירה מוארת באור של פנס כיס ולא באור של פרוז'קטור. האור הזה מאפשר חירות, ולכן השירה היא מפת נפש שאינה תלויה בדבר. לא חלים עליה מחירי סוף עונה ולא מנכים לה שליש על התנהגות טובה.
נכון, בעולם רב-ערוצי מעמדו של המשורר נמוך מעט ממעמדו המיתולוגי. די להזכיר שב-1903, לאחר פרעות קישינב, היה צפוי וברור שהמשורר חיים נחמן ביאליק ימונה ל"וועדה ההיסטורית" שהקימו אחד-העם וההיסטוריון שמעון דובנוב כדי לחקור את הפרעות. ב-2005 סיכוייו של חיים גורי, למשל, להיות שר התרבות נמוכים יותר, לצערי, מסיכוייה של פנינה רוזנבלום. לא פעם נתפסת השירה כפס-קול לאזכרות. קוראים אותה בקול רם, פחות בימי שמחה ויותר בימי זיכרון, כאשר הדגלים מורדים לחצי התורן.
בגיל 12 הייתי חצי מהצמד "אנחנו מגש הכסף", ואני זוכר עד היום את העמילן בצווארונה של המילה "שירה". גם הטרמינולוגיה שבה מלמדים שירה היא בעייתית. "בוא ננתח את השיר", אומרים חלק מהמורים, ושוכחים שלפני כל ניתוח נערכת הרדמה. ובכל זאת, נעים לצטט את אריאנה מלמד מרשימה שהתפרסמה לפני כמה שנים בעיתון "חדשות" ז"ל, שאמרה: "השמועות על מות השירה היו מוגזמות מדי".
לשמחתי, הווליום של השירה כיום אינו ווליום מחתרתי. ערבי קריאה נערכים בכל מקום. גם ב"קרון הספרים" הממוקם במרתף בית יד-לבנים בטבעון, גם בספרייה העירונית בדימונה, גם ב"תמול שלשום" הירושלמי, גם ב"בית ביאליק" בתל-אביב ועוד ועוד. סדנאות לכתיבת שירה נערכות כמעט בכל מתכונת. החל מהסדנה היהודית-ערבית של כתב העת "הליקון" ועד לסדנת שירה באחת המחלקות הפסיכיאטריות, שמשתתפיה הם מאושפזי יום. ביטאוני שירה חדשים מרחיבים את הטריטוריה. רק בשנה האחרונה הופיעו, בין השאר: "מטעם", "הו", "מעיין", "03" ו"אורבניה".
הוסיפו לכך את אתרי האינטרנט, והנה השירה פורצת בהורה סוערת. כאן המקום לבקש מעורכי מדורי הספרות בעיתונות היומית להרחיב את משבצת השורות הקצרות והמנוקדות. פרסום שירים חדשים אינו רק טפיחה על אגו הכותבים. זהו סייסמוגרף אמיתי של החיים המתנהלים כאן, מעל ומתחת לפני השטח. אסור להשאיר את השירה רק בביטאוניה. היא חייבת להידפס גם בין מדור הספורט למדור הכלכלה של העיתון היומי. שירה אינה "השוליים התרבותיים" של החיים. היא החיים עצמם.
ולבסוף, אני מבקש לצטט שלוש שורות משיר של ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל, מתוך הספר "בשבח החלומות" (בתרגומו של רפי וייכרט): "שמחת הכתיבה/ יכולת ההנצחה/ נקמת היד בת-התמותה". כמה יפה הרווח הזה. הרווח שבין "שמחה" ל"נקמה". גם כאן גרה השירה.
עם ידידיהם של הורי נמנו סופרים ומשוררים אחדים, ובספריית ביתנו היו עותקי ספרים שהוקדשו ללונדונים ואפילו לבנם. אנשי-העט הללו דמו לשאר בני-האדם, ואף היו מי שנדמו להיות פחותים במקצת מהשאר. הורי הלכו רכיל במשורר פלוני ששתה לשכרה והתאכזר לאשתו, ובמשורר פלמוני שהיה בן-בלי-בית ובגדיו מרובבים תמיד, ובסופר אחד שהיה קמצן נורא למרות שעבד בעיתון ושכרו שולם במועד. לא התפלאתי על כך שאנשים פגומים כותבים סיפורים ושירים יפים, אלא הסקתי שגם אני, ילד מוכשר מאוד לדברי הוריו, יכול לכתוב כמותם, וכך תכננתי להיות סופר אם אכשל במשימתי להיות מגלה ארצות.
לימים התברר לי כי לא נותרו במפת העולם כתמים לבנים, וכי למלאכת-כפיים ולמקצועות הדורשים חשיבה מתמטית לא אצלח. על כן, על דרך הצמצום, הגעתי לציור ולכתיבה, ואמנם כתבתי בעיתון בית-הספר ורשמתי רישומים מצחיקים, אלא שאף פעם לא יצא לי סיפור של ממש או ציור של ציירים. כשהתבגרתי חשבתי שכל מה שמפריד ביני לבין ייעודי הוא חדר עבודה נוח. בחדר כזה, מבוצר מפני רעשים, יפרוץ כל מה שאצור בי. ההתפכחות היתה הדרגתית. פעם ביקרתי אצל פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שגר בדירת קרקע ברח' נרקיס בירושלים. חדר עבודתו היה מרפסת סגורה ושולחנו היה ממין השולחנות המתקפלים שרגליהם מצולבות ורעועות. את הדרך שבין דלת הכניסה למרפסת עשה האורח בשבילים, שהתפתלו בין ערימות ספרים שהתגבהו על הרצפה. ובכן, לא לחדר עבודה נוח זקוקים ההוגים והסופרים הדגולים, אלא למשהו אחר, אבל מהו המשהו הזה, חוץ מאשר כישרון?
שנים רבות עברו מאז ביקורי אצל ליבוביץ' ועד שנסעתי לראות את העיר שבה חי רבי שלמה יצחקי בן המאה ה-11. רש"י התגורר בעיר טרוא שבחבל בורגודי, האיזור שבאדמתו הגירית גדלות הגפנים, שמענביהן מפיקים את היין המשובח. לביתו אין זכר והעיר לא שימרה כמעט דבר מימי-הביניים. לא נותר לי אלא להרהר באיש הזה, שבשנות חייו הקצרות פירש את התנ"ך והתלמוד וכתב מכתבים רבים לחכמי דורו הפזורים בכל קצות תבל. בימיו, בערך 400 שנה לפני שגוטנברג המציא את הדפוס, היו הספרים יקרים מפז, שכן הועתקו בכתב יד, והכותב כתב על יריעת עור, בקצה נוצה טבולה בתערובת של פיח ודם. את החשיכה סילקו נרות או עששיות שמן, אבל נסו לכתוב לאורו הדלוח של נר ותוכלו להעריך מה עשה למענכם תומס אדיסון.
חשבתי על האיש הזה, שלמה יצחקי, על קיבולת מוחו, על שקידתו העצומה ופריונו, ועל טרדות הפרנסה שבוודאי התיקו אותו מספסל העץ שעליו ישב וכתב. אל תלעגו לי על שגם בפעם הזאת מדדתי את עצמי לעומת גאון רוח, ושוב הסקתי כי אין בי אף אחת מתכונותיו של סופר בעל ערך או של שקדן עילאי, או אף של גרפומן בעל תחושת ייעוד מופרכת. השלמתי עם המחשבה שאני נידון לכתיבה בהולה, שאפילו מיטבה יישכח זמן קצר לאחר שיימוגו תקתוקי מקשיה של המקלדת שלי.
ופעם ראיינתי את דוד גרוסמן, הנוהג לכתוב במטבח כשילדיו מתרוצצים סביבו. ופעם ראיינתי את חיים באר. הראיון נסוב על הרומן "עת הזמיר", שעל כתיבתו שקד כמה שנים ובעת ההיא יצא לאור. הסופר, בקולו הרך והמהוסס, אמר לי כי הרומן שלו חשוב כפי שחשובים "תמול שלשום" של עגנון ו"ימי צקלג" של ס. יזהר. הראשון הוא סיפורה של העלייה השנייה, השני הוא סיפורם של בני דור מלחמת השחרור, וזה שלו – סיפורו של הנוער סרוג הכיפות, שהיה לכוח המניע של ההיסטוריה הישראלית בעידן שלאחר מלחמת ששת הימים. "אלמלא חשבתי כך, האם הייתי שובר את כל תוכניות החיסכון של משפחתי וכולא את עצמי שנים אחדות בחדר העבודה שלי?" – זו לא היתה שאלה אלא קביעה נחרצת.
אני זוכר את המשפט הזה וכנראה כבר ציטטתי אותו פעמים אחדות, מפני שהוא הבהיר לי כי סופר יהיה רק זה שאינו יכול אחרת, רק זה שכתיבתו ממלאת אותו עד שהמילים העצורות בו מכאיבות כמו מורסה, הדורשת שני אגודלים שילחצו עליה ויפוצצו אותה. הכתיבה דורשת עוד כמה דברים, אבל הכאב הוא העיקר. עם השנים עטו עלי כל מיני מכאובים ואין לי צורך במכאוב נוסף, אבל עודני מתקנא בבעלי הכאב הנכון, באלה שלעולם לא אוכל להיות כמותם.
