כל אחד רוצה לכבוש את העולם

אלבום הבכורה של קולדפליי, "Parachutes", היה, כפי שכתבתי עם צאתו, לא פחות מנהדר, ונחשב כיום לעל-זמני. השני, "A Rush Of Blood To the head", הלך מסחרית הרבה יותר רחוק. המגזין בריטי "Q" הכתיר את האלבום כ"קינג מייקר", וצדק. קולדפליי עשתה את מה שאף להקה בריטית לא עשתה ב-15 השנים האחרונות. היא חדרה לסדר היום האמריקני עם נוכחות מאסיבית ברדיו ורשתות השידור הטלוויזיוניות. חמושה בארבעה-חמישה להיטי ענק אפקטיביים, קולדפליי יצאו מנצחים, גם אם כאלבום שלם הוא סבל מחד-ממדיות בכתיבה ובהפקה (לא פחות חשוב: השיר הכי טוב בו, "The Scientist", היה לאחד מרגעי השיא של הסדרה "רגליים קרות").

כיום קולדפליי היא הלהקה הבריטית הכי גדולה בעולם, במדד הפופולריות לפחות. יותר מאואזיס, יותר מרדיוהד. הם מוכרים כמו דיידו, ומקבלים מחמאות מקולגות פופ אמריקניות - כמו ג'סטין טימברלייק ופי. דידי, ואף מסומפלים על-ידי 50 סנט. הסולן כריס מרטין, שצמוד לשחקנית גווינת' פאלטרו (הזוג חבק גם ילד ראשון), הפך בשנים האחרונות לכוכב רוק ענק, אייטם של מדורי רכילות וצהובונים. כך שכל התנאים מסביב יכלו להיות לרעתם. יותר מדי ציפיות, יותר מדי כסף, הצלחה קלה מדי, וכל אלו עשויות היו להשפיע על יכולת השפיטה הבסיסית של הלהקה.

השמועות גרסו כי X&Y הוא נפילה יחסית לשני קודמיו, אבל כבר בהאזנה ראשונה אפשר להבחין שקולדפליי חזרה בסדר גמור. זה האלבום הכי U2 שלהם. כריס מרטין בחר בעבר ב"אכטונג בייבי" כאחד האלבומים הכי גדולים שיצאו מעולם, וסיפר כי האלבום ליווה אותו בנעוריו. יש דמיון מסוים בין הדרך בה הקצה וג'ון באקלנד ניגשים לגיטרות. ואם זה לא מספיק אז ג'וני קאש נכח באולפן בזמן הקלטת Till The Kingdom Come, החותם את האולפן (מישהו אמר "זורופה"?). X&Y אמנם רחוק שנות אור מ"אכטונג בייבי", אבל ההליכה בעקבות הרביעייה האירית לא עושה רע ללהקה. קולדפליי גם עושים פה מחווה לקראפטוורק (הרצועה המצוינת Talk שמשתמשת באלמנטים מולחנים מייסודם של הלהקה הגרמנית), ויש השפעה כבדה של בריאן אינו על האלבום כולו. מרטין סיפר גם שהאזין לבואי, אקו והבנימן, הביטלס וטוקינג הדס במהלך העשייה של הדיסק.

קולדפליי החליפה את המפיק/טכנאי המעולה קן נלסון בדנטון סאפל (אם כי אפשרה לנלסון להפיק מספר רצועות), ויצרה את האלבום הכי צבעוני שלה. ההפקה משלבת עבודות קלידים משובחות (אם כבר הזכרנו את יו-2 ואינו, אז הוא אפילו מתארח ברצועה אחת), הגיטרות והשירה נהדרות כמו תמיד, אבל יש הבדל משמעותי בין האלבום הזה לקודמו. הקודם נשמע כוחני על סף המכאני כמעט לאורך כל חטיבת הקצב. עשוי היטב, אך חסר נשמת מתופף. בניגוד לתחושה הנהדרת הכמעט-נדירה באנושיותה שאפיינה את הנגינה ב-"Parachutes", נלסון החליף באלבום השני כל צליל בתופים בדגימות יציבות. כל היי-האט נשמע כמו יצא ממכונת אדם, וכל האלבום סבל מהרגשה דחוסה למדי ומתחושה של יתר שלמות, שלא תמיד מתאימה לרוקנ'רול. לעתים זה עבד נהדר (כמו שיר הנושא והלהיטים האחרים, ובהאזנה נפרדת לכל שיר), לעתים זה העיק (ביתר השירים ובהאזנה מרוכזת לדיסק כאלבום). החדש, גם אם נעשה כך, לפחות לא מרגיש כך, אלא מעביר הרגשה משוחררת ושלמה יותר.

"עניין של ניגודים"

השם X&Y מסמל לפי מרטין את הקוטביות שאופפת את חיינו כאנשים. "זה לא יותר ממשחק מילים", אמר הסולן, "עניין של ניגודים: טוב מול רע, גבריות מול נשיות". קולדפליי מחלקים את האלבום לציר X וציר Y, כאשר השירים מסומלים לפי שמות הצירים, בנוסף לשמם המקורי. Till Ther Kingdom Come" מסומל בסימן + , אבל אל תבקשו ממני להסביר למה. אין לי מושג. קולדפליי גם מציעים לכל אחד מרוכשי האלבום רשימת אתרים שכדאי להיכנס אליהם, ביניהם אמנסטי, גרינפיס ועוד. כל הכבוד להם.

ועכשיו לשירים: מכיוון שלהיטים היום רחוקים מלהיות עניין מוזיקלי גרידא, אלא תוצר של שיווק אגרסיבי ברמות שונות של סטיילינג, אימייג' וקליפים, קשה לדעת אלו משירי האלבום יהיו דווקא אלו שיהפכו לשלאגרים. עם זאת, "A Square One" הוא שיר פתיחה טוב יותר מ"פוליטיק" מהאלבום הקודם. What if היא בלדה מעולה שרחוקה סנטימטר מ-"The scientist". 

Talk עם ההשפעות הקראפטוורקיות היא אחלה רצועה שבעולם, "low" הוא שיר אייטיזי שצולח היטב. The hardest part" הוא עוד שיר בסדר גמור, "Twisted logic" הוא שיר פרה-סיום מצוין.

מנגד יש דברים מעצבנים ולא רק שיש שירים שלא מתרוממים. "Speed Of Sound" , שיר בעל פוטנציאל מבטיח, מטופל באותו אופן בדיוק כמו Clocks מהקודם. A Message מכיל את אותו טיפול של גיטרות אקוסטיות כמו של "God Put A Smile upon My face". רדיוהד, למשל, בחיים לא היו מרשים לעצמם פספוס כזה. אולי אלוהים נתן לכריסט מרטין סטייל וחן, אבל לא מקוריות.

אתר הלהקה