מי מחכה לאסד?

"סוריה רוצה משא ומתן מידי עם ישראל"; "סוריה מאותתת על רצונה לחדש את המו"מ בנקודה בה הופסק"; "דמשק מוכנה לדון ללא תנאים מוקדמים"; "אסד בשל"; "הם קיבלו החלטה אסטרטגית לפנות למסלול מדיני ולהגיע להסכם". זה נשמע אולי כמו פתקים חוזי עתידות מתוך עוגיות מזל סוריות, אבל שלל הקביעות הללו אינן מגיעות כלל מדמשק. הן חלק מפולחן ישראלי.

כמו סימני חיים על המאדים או סימני נפט בישראל, זה למעלה מעשור שנים, בתדירות של אחת לכמה חודשים, בוקעת קרן אור מדינית מדמשק המסעירה את דמיונם של מומחים ופוליטיקאים ישראלים. המסקנה בדרך כלל נחרצת: חייבים למצות את הסיכוי, זהו חוסר אחריות מדיני ולאומי לא להגיב למסרים המעודדים. אסור להיראות סרבנים, שלום עם סוריה ישנה באופן עמוק את מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל. ובכלל, מה כבר יש לנו להפסיד? 

לעתים אלה קצינים או משתתפים באחד מסבבי המו"מ הקודמים, לפעמים אנשי עסקים ושליחים מטעם עצמם, שפגשו בפאריז את אחד מילדיו של מוסטפא טלאס, או בז'נווה את רואה החשבון של ריפעת אסד, אחיו של חאפז ודודו הגולה של בשאר. מדי פעם מדובר ב"דרג מדיני", אולי שר חוץ, שמחפשים כותרות חינם חסרות תוכן, המשכיות ואחריות. על פי רוב מדובר בנסיון לא מוצלח להסיט את תשומת הלב מליבת האינטרס הישראלי: מו"מ וניתוק מהפלסטינים.

לפחות בשנתיים האחרונות, הקביעות הללו מדהימות בניתוקן מהמציאות האזורית והגיאו-פוליטית, ובמיוחד ממדיניותה של ארצות-הברית: היא מונה את סוריה ברשימת נותנות החסות לטרור; "חוק האחריות הסורית" שאושר בקונגרס מטיל עליה סנקציות בשל תמיכתה בטרור, חימוש חיזבאללה והמשך הנוכחות בלבנון (שמאז, לפחות רשמית, הסתיימה); והנשיא בוש שב ואומר - גם לפני מספר ימים - כי וושינגטון תמשיך לעקוב אחר פעילותה המעודדת חוסר יציבות של סוריה בלבנון. אבל כל זה לא מפריע לישראלים להמשיך עם הבל ה"יש למצות סיכוי". הרי המחיר ברור, וממשלת ישראל איננה מוכנה, רוצה או מסוגלת לשלמו. אפשר גם לטעון, ובצדק רב, שאין תועלת אסטרטגית כרגע במו"מ עם סוריה. אז בשביל מה המשחק? מה ההישג המדיני?

קרוב ל-80% מאוכלוסיית סוריה (18.5 מיליון) מתחת לגיל 35. 36% מתחת לגיל 14. האבטלה שם מתקרבת ל-20% והכלכלה חלשה. התוצר המקומי הגולמי לנפגש נע בין 1,100 ל-3,000 דולר, לעומת יותר מ-17,000 בישראל. המשטר העלווי הסורי חלש (גם אם עדיין יציב), ומקורות עוצמה ותמיכה פוטנציאליים אינם קיימים - כל עוד סוריה מבודדת, אחיזתה בלבנון אינה כשהייתה, נחיתותה הצבאית מול ישראל מכרעת, אמריקה בעיראק, אירופה נפעמת מפעמי החירות בלבנון ורוסיה אינה מוכרת נשק בהיקפים ובאיכות בהם מכרה ברית-המועצות קודמתה.

לפני שבוע, בנאום חגיגי נטול השראה או חזון, אמר נשיא סוריה כי האינטרנט והטכנולוגיה המודרנית "מאיימים על הגבר הערבי המודרני". בדיוק כך, המודרני. ואת זה אומר "רופא עיניים שלמד בבריטניה, אבי האינטרנט הסורי ומוביל הרפורמות".

אבל עוד לפני שדנים בעילוי המדיני ששמו בשאר, כדאי לבחון שוב אם אביו חאפז אכן בחר בחירה אסטרטגית בשלום. בשפרדסטאון בינואר 2000 העמיד ברק לדיון מוכנות ישראלית עקרונית לנסיגה מלאה והותיר למו"מ את תוואי הגבול המדויק סביב הכנרת, השליטה על המים והסדרי הביטחון. בתמורה ביקש שלום מלא, נורמליזציה ופירוז צבאי סימטרי. בסופו של יום, אסד לא הסכים. גם קלינטון הבין זאת. לכן, נשאלת שאלה מאוד בסיסית: אם ישראל לא רוצה, או אינה רואה תועלת בתשלום המחיר הנקוב להסדר עם סוריה, בשביל מה ההצהרות המזיקות? 

אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו-יורק