שתף קטע נבחר

שבועות בסיני: הלחץ פגם בהנאה

"הלחץ שהופעל עלי בארבעת הימים האחרונים על ידי העם היושב בציון, שהצליח על אף הניתוק מהסלולרי להעביר מסרים באמצעות נופשים חדשים ובאמצעות, לא תאמינו, הבדואים שקיבלו הודעות שונות, הלחץ הזה גבל ברדיפה של ממש. שמעתי שכינו אותנו 'סרבנים', אמרו ש'סירבנו לציית להוראות'. אני מקווה שאף אחד לא כינה אותנו 'בוגדים'". ענבל פטל נסעה להירגע בסיני, וחזרה עצבנית

למדינת ישראל - שבה כל זולא הפכה לשמורת טבע בתשלום ואבירי הממון גוזלים מאיתנו בכל יום עוד פיסת חוף - אין מה להציע לאנשים כמוני, צעירים שרוצים לבלות את החופשה שלהם במעבר איטי משכיבת גב לשכיבת בטן, בלי לשבור תוכנית חסכון.

 

חיכינו בסבלנות כמה שנים עד שתחושת רגיעה החזירה אותנו לחופשה שלנו, ללילות הכוכבים בסיני, לנסיעות לאורך הים עד למקבץ חושות כזה או אחר, לישיבה הראשונה עם הרגליים על החול הלבן ואז צלילה אל

הכחול, ואחריו שקט ושלווה. הפיגוע בסוכות עצר אותנו שוב. אבל החורף חלף, ואחרי הכל, סטטיסטית, באלנבי הרבה יותר מסוכן, ויאללה - אני כבר מריחה את המלח באפי.

 

אבל עם הגעתי לאילת התחילו הודעות ה-SMS שוטפות את הסלולרי. מי לא טילפן כדי להזהיר אותי, ליידע אותי, לבקש ממני לשקול שוב כי יש התראות ספציפיות נקודתיות מכוונות וממוקדות על פיגוע ענק וראוותני.

 

אני רוצה להבהיר: אני אדם פחדן וזהיר. אני משתדלת להימנע מסיכונים ויצר ההרפתקנות שלי מתמצה בסיבוב ברים (שנייים) ברחוב לילנבלום בתל אביב. אבל חברים, הגזמתם. 

 

כן, כן, אני יודעת, "זה לא אותו דבר", "אם קורה שם משהו ייקח זמן רב עד שיבואו לחלץ", ושמעתי גם ש"זה היה בדואי שעזר להם בפעם הקודמת " וש"ברדיו מתחננים לא לצאת". הכוח המאגי של כותרות העיתונים בתוספת 35 מעלות חום ותחושת רדיפה מתמדת המלווה את העם היהודי באשר הוא, עושים לנו את זה. אנחנו מאבדים כל הגיון ונוהגים בהיסטריה.

 

במידה מסויימת, הדינמיקה שנוצרה סביב הנסיעה לסיני בשבועות, מסמלת יפה את הסיבה לכך שאני ושכמותי זקוקים כל כך לסיני: צריכים שקט מכותרות העיתונים המוגזמות, מהדמגוגיה, מהדרך בה אנו מחבקים דובית זה את זה. הלחץ שהופעל עלי בארבעת הימים האחרונים על ידי העם היושב בציון, שהצליח על אף הניתוק מהסלולרי להעביר מסרים באמצעות מבקרים חדשים שהגיעו אל

סיני ובאמצעות, לא תאמינו, הבדואים שקיבלו הודעות שונות, הלחץ הזה גבל ברדיפה של ממש. שמעתי שכינו אותנו "סרבנים", אמרו ש"סירבנו לציית להוראות המטה ללוחמה בטרור". אני מקווה שאף אחד לא כינה אותנו "בוגדים".

 

עדיף שנעצור רגע ונחשוב בהגיון: בימים שמנתקים לאנשים חשמל בבית כי אין להם כסף לשלם את החשבון, כשאחינו נזרקים לרחוב בשל אי תשלום משכנתא, כשנתניהו מפריט כל מה שזז והפחים מלאים ולא בחתולי רחוב, ראוי שנפנה את היסטריה שלנו למקומות אחרים. דאגתנו הבלתי נלאית אחד לשני, כדאי שתהיה מכוונת למי שזקוקים לה באמת. התפוררות החברה שלנו היא פיגוע טרור שגובה כל יום קורבנות.

 

מוחמד, בעל מלון סמוך לחושה בה ישנתי, אמר לי באחד הערבים "וואלה, אתם הישראלים מצחיקים אותי. אצלכם הכל בחבורות - אחד אומר משהו, כולם אחריו". אני מאמינה שגם במצרים של מוחמד נוהגים בעדריות פה ושם, אבל מעם דמוקרטי ציפיתי לקצת יותר ביקורתיות, קצת יותר הגיון.

 

פה ושם

 

אז איך היה? נהניתי? כן, נהניתי. הצלחתי להירגע פה ושם, אבל לחצי הסביבה הצליחו לפגום בהנאה. מדי פעם הבליחה ידיעה כזו או אחרת, יושבי החושות ציטטו את רוני דניאל, ואחרי הכל המודיעין שלנו הוא הטוב בעולם.

 

אני שמחה שחזרתי בריאה ושלמה. אני מקווה שלא יקרה לי שום דבר, לא בכביש, לא בפיגוע בדולפניריום, לא מחלה ממארת ולא פוגרום. אחד החברים בסיני קרא את הספר "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד. במקרה, באחת מהצצותי הבחנתי בשיר "כל מקרה" של ויסלבה שימבורסקה המצוטט בתחילת הספר. אמנם דרוש פה "להבדיל", אבל בכל זאת, הוא מסכם יפה את העניין:

 

"...

 

ניצלת, כי היית ראשון

ניצלת, כי היית אחרון, כי לבד. כי אנשים.

כי לשמאל, כי לימין.

כי ירד גשם. כי נפל צל.

כי שרר מזג אוויר שימשי.

 

מזל שהיה שם יער.

מזל שלא היו עצים.

מזל שמסילה, וו, קורה, בלם.

מסגרת, סיבוב, מילמטר, שנייה.

מזל שתער צף על המים.

 

בגלל, מאחר ש , ובכל זאת, אף על פי.

מה היה אילו יד, רגל, בפסע,

כחוט השערה מצירוף המקרים.

 

..."  

 

ככה לא מנהלים מסוף גבול

 

מילה אחרונה לאיציק חי, מנהל מסוף טאבה: אני נוסעת הרבה לסיני, גם בחגים. כבר ראיתי תורים צפופים, אבל מה שקרה בגבול אתמול בצהריים היה חריג בכל קנה מידה. אני רוצה להזכיר לך ששלושה ילדים נהרגו בפסטיבל ערד בסיטואציה מאוד דומה. היציאה מן הגבול בחלק הישראלי שלו העלתה בכולנו אסוציאציות אפילות ביותר: קשישים, ילדים, נשים ותינוקות הצטופפו באי סדר מוחלט תוך תחושת אובדן שליטה. ככל שהתקרבנו לשער היציאה, הלחץ גבר ונוצר צוואר בקבוק איום. ככה, מר חי, לא מנהלים מסוף גבול.

 

ובאשר לתגובתך - "אנשים עוברים את הגבול תוך שעה וחצי ויש להם טענות אבל כשהם עוברים לסיני, הם מוכנים לחכות גם שלוש שעות" - תתפלא, אנחנו מוכנים לחכות גם עשר שעות, אלא שמה שהיה במסוף אתמול לא היה תור, זה היה עומס אנשים באי סדר ובצפיפות נוראית. אני נשבעת לך ששמעתי אנשים אומרים "אוושוויץ" ו"מחסום פלסטיני" יותר מפעם אחת. אחרי יציאת מצרים שארגנת לי אתמול, מר חי, אני חייבת להירגע. למעשה, אני ממש חייבת חופשה בסיני.

 

ענבל פטל נפשה במעיין ביץ' מיום חמישי ועד יום שני

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נופשים בסיני. אפילו הבדואים שמעו שמועות (ארכיון)
צילום: אביגיל עוזי
התור לסיני בערב החג. קשה לחזור
צילום: ג'ו קוט
מומלצים